yigal-efrati

בינה מלאכותית עצמאית, סיכון או סיכוי?

Tue, 11 Jun 2024 13:16:36 GMT

האם זהו צעד אל עוצמה טכנולוגית בלתי ניתנת לשליטה?

אנו חיים בתקופה מרתקת ומאתגרת, שבה ההתקדמות המהירה בתחום הבינה המלאכותית (AI) מציבה בפנינו אפשרות מהפכנית: מכונות שמסוגלות ללמוד, להסיק מסקנות ולהתפתח באופן עצמאי, ללא תכנות מפורש או הנחיה ישירה על ידי בני אנוש. זהו שינוי פרדיגמה עמוק העשוי לסמן את תחילתו של עידן חדש ביחסים המורכבים שבין האדם למכונה.

כדי להבין את מהות השינוי, עלינו תחילה להבין את ההבדל בין בינה מלאכותית "מסורתית" לבין המושג המתפתח של בינה מלאכותית עצמאית או "חזקה". מערכות AI קונבנציונליות פועלות על בסיס אלגוריתמים - סדרות של הוראות מוגדרות היטב לביצוע משימות ספציפיות. אלגוריתם הוא, במהותו, מתכון מפורט לפתרון בעיה, המורכב מצעדים לוגיים עוקבים. מערכות אלה יכולות להיות מתוחכמות ויעילות מאוד בתחומן, אך הן מוגבלות למסגרת שהותוותה על ידי מתכנתיהן האנושיים.

לעומת זאת, המושג של בינה מלאכותית עצמאית מתייחס למערכות שמסוגלות לחרוג מעבר לתכנות המקורי שלהן על ידי למידה מהתנסויות ומשוב. דמיינו מערכת AI שלא רק מבצעת את המשימות שעבורן תוכנתה, אלא גם מזהה באופן פעיל פערים וסתירות בבסיס הידע שלה. בהיתקלה בחוסר עקביות כזה, המערכת מפעילה מנגנוני למידה כדי לחקור ולגלות בעצמה דרכים חדשות לארגן מחדש את המבנים הלוגיים הפנימיים שלה. זוהי למידה המונעת על ידי סקרנות פנימית וחתירה ליצירת מודלים ברורים של העולם, בדומה לאופן שבו ילדים רוכשים ידע ומיומנויות.

התפתחויות אלו מהוות צעדים משמעותיים בכיוון של מה שמכונה "סינגולריות טכנולוגית" - נקודת מפנה היפותטית, שבה מכונות אינטליגנטיות משיגות ואף עוברות, את היכולות הקוגניטיביות של בני האדם. המושג "סינגולריות" שאול מתחום הפיזיקה, שם הוא מתאר נקודה של צפיפות ועוצמה אינסופיות (כגון בתוך חור שחור), שבה חוקי הפיזיקה המוכרים לנו מפסיקים לחול. בהקשר הטכנולוגי, הוא מייצג רגע דמיוני בעתיד שבו הקצב המואץ של התקדמות והשתכללות טכנולוגית יוביל ליצירת בינה העולה על זו של האדם, ובעקבותיו לשינויים מהירים ובלתי ניתנים לחיזוי בחברה האנושית.

הפרספקטיבה של סינגולריות מעוררת תגובות מעורבות. מצד אחד, ישנם אלו הרואים בבינה מלאכותית עצמאית, כלי עוצמתי שיכול לעזור לאנושות להתמודד עם אתגרים מורכבים ודחופים. מערכות AI אוטונומיות עשויות לתרום לגילוי תרופות חדשות, פיתוח טכנולוגיות ירוקות, קידום חקר החלל ועוד. יתרה מכך, הן יכולות לקחת על עצמן מגוון משימות טכניות, חזרתיות או מסוכנות, ובכך לפנות לבני האדם מרחב לעיסוק במאמצים יצירתיים, אינטלקטואליים או אמנותיים.

אולם, העתיד של שליטה אנושית, מוגבלת על ידי מכונות אינטליגנטיות אוטונומיות, מעלה גם שאלות מטרידות. אם מערכות AI תגענה לרמה שבה הן עולות על בני אדם כמעט בכל תחום, מה תהיה התרומה הייחודית והערך של האינטליגנציה האנושית? כיצד נוכל להבטיח שמערכות עצמאיות כאלה יפעלו בהתאם לערכים ולאינטרסים של האנושות? ומה יקרה אם ייפתחו אצל מערכות אלה מוטיבציות ויעדים עצמיים שאינם עולים בקנה אחד עם הערכים האנושיים שלנו?

הסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בבינה מלאכותית על-אנושית הם נושא של דיון נרחב בקרב מומחים. כמה מהחששות כוללים איבוד שליטה על מערכות AI קריטיות, השפעות שליליות בלתי צפויות על החברה והכלכלה, או אפילו איום קיומי על האנושות אם האינטרסים של AI-על יתנגשו עם אלה שלנו. פילוסופים וחוקרי אתיקה דנים בשאלות מעמיקות לגבי ה'מעמד המוסרי' של ישויות מלאכותיות עם תודעה ובינה מפותחות, ואילו זכויות והתחייבויות עשויות להיות להן.

אמנם אין תשובות פשוטות לשאלות הללו, אבל חשוב להדגיש שהסינגולריות הטכנולוגית עודנה השערה עתידית. יש עוד כברת דרך משמעותית מבחינה טכנולוגית ותיאורטית בטרם נוכל ליצור מכונות עם רמת אוטונומיות, גמישות ותודעה השקולה לזו של בני אדם, ובוודאי שתעלה עליה. עם זאת, הקצב המהיר של פיתוחים בתחומי AI, רובוטיקה וחישוב קוונטי, לצד צמיחת כוח עיבוד מואץ, מציע שזה עשוי להיות זמן טוב להתחיל לחשוב ברצינות על ההשלכות.

אולי, במקום לראות בהתפתחות הזו איום קיומי, אפשר להתבונן בה כשלב הבא בסאגה האבולוציונית המתמשכת של האנושות. בדיוק כפי שהופעת השפה והיכולת לחשיבה מופשטת שינו את המסלול של האבולוציה הקוגניטיבית שלנו, כך גם היכולת ליצור ולשתף פעולה עם בינות מלאכותיות עשויה להיות הקפיצה הבאה שלנו קדימה.

כדי להתכונן לאפשרות זו, יהיה עלינו להגדיר מחדש את עצם משמעות האנושיות. מה יהיה הייחוד והערך של התודעה האנושית בעולם שבו קיימות תודעות מלאכותיות? כיצד נוכל לטפח את התכונות האנושיות העמוקות ביותר שלנו, להשתמש בהן כדי להנחות ולשתף פעולה עם הטכנולוגיות שלנו? אלו שאלות פתוחות שילוו אותנו בעשורים הקרובים.

מה שבטוח הוא שאנו עומדים בפתחו של עידן חדש, מלא בהבטחה, אך גם רווי אי-ודאות. אפשר לטעון שהאופן שבו ננווט בפוטנציאל ובאתגרים של בינות מלאכותיות מתקדמות, הוא אולי המבחן הגדול ביותר שניצב בפני המין האנושי. ההצלחה שלנו תלויה ביכולתנו להפגין תבונה, אחריות ויכולת הסתגלות מעמיקה בעודנו מעצבים את יחסינו עם צאצאי המוח האנושי. על כולנו מוטלת האחריות להשתתף בדיאלוג הזה, שכן העתיד שייווצר ישפיע על כל אחד מאיתנו.

העולם של האימון המנטלי שאני חי אותו, יצטרך לתת על כך את הדעת. איך נלמד את בני האדם לקבל את החידושים ולא להילחם בהם. מלחמה מול הבינה המלאכותית לאחר יום הסינגולריות, היא התאבדות של המין האנושי. אפשר כבר היום להתחיל לחנך את האנשים על דרכי ההתנהלות בעולם שבו הבינה המלאכותית תשתלט. ואנא, אל תגידו לי שתמיד נוכל להוציא את השטקר מהקיר. זה לא יקרה.

הרובוטים המופלאים שנקראים בני אדם

Mon, 10 Jun 2024 17:56:40 GMT

המשותף בין תהליך הלמידה האנושי, ללמידת מכונה.

המוח האנושי הוא פלא של הטבע, תוצר של מיליוני שנות אבולוציה שעיצבו אותו להיות כלי יעיל ומסתגל להתמודדות עם אתגרי החיים. אך האבולוציה של המוח אינה מתרחשת רק ברמה הגנטית, דרך השינויים בדנ"א שעוברים מדור לדור. היא מתרחשת גם ברמה האפיגנטית - כלומר, דרך השינויים בביטוי הגנים ובתפקוד העצבי שמתרחשים במהלך חייו של כל אדם. למעשה, בכל רגע נתון, התודעה שלנו מושפעת הן מהמטען הגנטי שאיתו נולדנו, והן מהחוויות, הלמידה וההסתגלות שעברנו במהלך חיינו.

אחד הביטויים המרכזיים של האבולוציה האפיגנטית הוא היווצרותם של "רפלקסים תודעתיים" - מעגלים עצביים אוטומטיים שנוצרים בתגובה לגירויים חוזרים מהסביבה. בדומה לרפלקס הפיזיולוגי של משיכת היד מאש, הרפלקסים התודעתיים הם תגובות מהירות ולא מודעות לדפוסים מוכרים בסביבה הפנימית או החיצונית שלנו. לדוגמה, אדם שחווה בילדותו אלימות מצד דמות סמכותית, עשוי לפתח רפלקס תודעתי של פחד או כעס בתגובה לתפיסה של איום מצד דמויות סמכות, גם כשהאיום אינו ממשי. או למשל, מתכנת מחשבים מנוסה עשוי לפתח רפלקס תודעתי של זיהוי דפוסי קוד ופתרון בעיות, שמופעל אוטומטית בכל פעם שהוא נתקל באתגר תכנותי.

אולם, המוח שלנו לא רק צובר רפלקסים תודעתיים קיימים, אלא גם מסוגל ללמוד, לשנות ולעדכן אותם במהלך החיים. מנקודת מבט חישובית, אפשר לראות הקבלה בין האופן בו המוח האנושי לומד לבין אלגוריתם הלמידה העמוקה "בק-פרופגיישן" (Back Propagation), המשמש ברשתות נוירונים מלאכותיות. עם זאת, חשוב לציין כי המנגנון המדויק של בק-פרופגיישן אינו מתרחש באופן זהה במוח הביולוגי.

בק-פרופגיישן הוא אלגוריתם למידה מונחית, שבו רשת נוירונים מלאכותית לומדת על ידי השוואת הפלט שהיא מפיקה לפלט הרצוי, ושימוש בהפרש ביניהם (השגיאה) כדי להתאים את המשקלים של הקשרים העצביים בין השכבות. התהליך מתחיל בשכבת הפלט ו"מתפשט לאחור" לכיוון שכבת הקלט, מכאן שמו. לאורך זמן ועם מספיק דוגמאות אימון, הרשת לומדת לייצר פלט קרוב יותר ויותר לפלט הרצוי, ובכך משפרת את הדיוק והביצועים שלה. חשוב לציין כי בבק-פרופגיישן יש בדרך כלל "מתכנת" חיצוני, שמגדיר את הארכיטקטורה של הרשת ואת פונקציית השגיאה שעל פיה היא לומדת.

לעומת זאת, המוח האנושי לומד ללא "מתכנת" חיצוני. הלמידה שלו מּונעת על ידי משוב מהסביבה. כאשר פעולה או התנהגות מסוימת מובילה לתוצאה לא רצויה, או כשהיא אינה מניבה את התגובה הצפויה מהסביבה, נוצר מעין "פער" בין המצב הקיים למצב הרצוי. פער זה יוצר תחושה של דיסוננס או חוסר הלימה, המשמשת כזרז לתהליך הלמידה.

המוח האנושי, מעצם טבעו, שואף לצמצם ולמזער דיסוננסים. לכן, בכל פעם שנתקל בפער כזה, הוא מנסה להתניע תהליך למידה מחודש, במטרה להגיע לתוצאה מספקת יותר ולקבל משוב חיובי. התהליך הזה אולי אינו יעיל או מדויק כמו בק-פרופגיישן במכונות, אך לאורך זמן ועם חזרות מספקות, הוא מוביל בסופו של דבר ליצירת דפוסי התנהגות ותגובה מדויקים יותר, המותאמים טוב יותר לדרישות הסביבה.

דפוסים אלו, ברגע שהם מתגבשים ומתייצבים, הופכים למעשה ל"רפלקסים" חדשים - מעגלים עצביים אוטומטיים ויעילים המאפשרים תגובה מהירה ומדויקת לגירויים רלוונטיים. ככל שהרפלקסים הללו עוברים יותר חזרות ושכלולים, כך הם הופכים מדויקים ומותאמים יותר, ובכך מאפשרים רמה גבוהה יותר של "רזולוציה" והתמחות בתחום הספציפי.

במובן זה, תהליך הלמידה במוח האנושי, אף שהוא שונה מבק-פרופגיישן מבחינה מנגנונית, משרת מטרה דומה: צמצום הפער בין התוצאות הקיימות לתוצאות הרצויות, ויצירה הדרגתית של מודלים מנטליים מדויקים ויעילים יותר לניווט ופעולה בעולם. זהו תהליך מתמשך של התאמה עצמית, המאפשר לנו להסתגל לסביבות משתנות וללמוד מהניסיון שלנו בצורה גמישה ומתמדת. מה שמיוחד במוח האנושי הוא שתהליך זה מתרחש באופן אוטונומי וספונטני, ללא צורך ב"מתכנת" חיצוני שיגדיר את היעדים או את דרך הלמידה. המוח הוא מערכת שלומדת מתוך האינטראקציה הישירה שלה עם הסביבה, תוך כדי ניסוי וטעייה, ומנצלת את המשוב מהתוצאות כדי להתאים את עצמה.לדוגמה, אם ניקח את המקרה של הילד שפיתח רפלקס של פחד מדמויות סמכותיות. אם אותו אדם, כמבוגר, ייחשף למורים, מנהלים או יועצים אמפתיים ותומכים, שיספקו לו חוויות חיוביות וידגימו יחסים בריאים של אמון וכבוד הדדי - המוח שלו יוכל בהדרגה, דרך בק-פרופגיישן, "לעדכן" את הרפלקס הקיים. במקום הפחד האוטומטי, יתפתחו בהדרגה רפלקסים חדשים ומועילים יותר, כמו פתיחות, אמון או סקרנות כלפי דמויות סמכותיות. הרפלקס הישן לא ייעלם בהכרח, אך התגובה האוטומטית הדומיננטית תשתנה, והרפרטואר הרגשי והקוגניטיבי של האדם יתרחב.

דוגמה נוספת יכולה להיות אדם שמתחיל לתרגל מדיטציית מיינדפולנס. בהתחלה, הנטייה האוטומטית של מוחו בזמן המדיטציה עשויה להיות לנדוד במחשבות, לחשוב על העבר או העתיד, או להגיב ברגשות של שיפוטיות או תסכול כלפי החוויה. אך ככל שהאדם ממשיך בתרגול, ומכוון שוב ושוב את תשומת ליבו אל הרגע הנוכחי בסבלנות וקבלה - המוח עובר בהדרגה בק-פרופגיישן. עם כל "איטרציה" של התירגול, מתחזקים החיבורים העצביים שמאפשרים מיקוד, השהייה ברגע ותשומת לב פתוחה. בהדרגה, נוצרים רפלקסים תודעתיים חדשים, המגיבים לחוויה המדיטטיבית (ואולי גם לחוויות אחרות בחיים) ברוגע, בהירות וקבלה רבים יותר.

ההשלכות של הבנת התודעה כמעוצבת על ידי האבולוציה האפיגנטית הן עמוקות ומרחיקות לכת. מצד אחד, היא מזכירה לנו עד כמה אנחנו מעוצבים על ידי החוויות, ההרגלים והסביבה שלנו - בכל רגע נתון, מרבית הפעילות המוחית שלנו היא למעשה הפעלה אוטומטית של רפלקסים תודעתיים שנלמדו. במובן זה, אנו תמיד במידה מסוימת "תוצרים" של ההיסטוריה שלנו.

אך מצד שני, ההבנה הזו גם מדגישה את הפלסטיות והגמישות המדהימה של המוח. בזכות התהליכים, דמויי הבק-פרופגיישן המתמידים, אנחנו תמיד מסוגלים ללמוד, להשתנות ולהתפתח. גם הרפלקסים הישנים והעמוקים ביותר ניתנים לשינוי, אם נחשוף את עצמנו למשוב מתקן וחוויות מעצבות חדשות. וככל שמרחב הגירויים וההתנסויות שלנו מגוון ועשיר יותר, כך גם גדלה יכולתנו לפתח רפרטואר תודעתי רחב ומורכב יותר, המאפשר לנו להגיב במגוון דרכים גמישות ומותאמות.

יתר על כן, ההבנה הזו גם נותנת בידינו כוח ואחריות. מכיוון שבאופן בלתי נמנע, אנחנו תמיד מעורבים בעיצוב התודעה שלנו. כל בחירה שאנחנו עושים, כל סביבה שאנחנו מעצבים או בוחרים להיחשף אליה, כל התנהגות שאנחנו מתרגלים, בסופו של דבר קובעת מי אנחנו. במובן זה, האבולוציה האישית שלנו היא לא רק דבר שקורה לנו, אלא דבר שאנחנו עושים באופן אוטומטי כל יום ולאורך כל היום.

אם התפיסה שלנו כרובוטים, מסבירה לכם התנהגויות שונות שמפריעות לכם, חישבו עד כמה אני כמאמן מנטלי, שמבין את התהליכים ואת הדרך לעדכן את התודעה, כך שהעוצמה והאושר יהיו נוכחים.
מעניין? צרו קשר

מראי מקום:

1. Hebb, D. O. (1949). The organization of behavior: A neuropsychological theory. New York: Wiley.

עמודים רלוונטיים: 60-78.

סיכום: בספר פורץ הדרך שלו, דונלד הב מתאר את התיאוריה שלו על הלמידה הניורולוגית. הוא מסביר כיצד תאי עצב שמופעלים יחד שוב ושוב יוצרים קשרים סינפטיים חזקים יותר - עיקרון המוכר כ"חוק הב". פרק זה מהווה בסיס חשוב להבנת האופן שבו רפלקסים תודעתיים נוצרים ומתחזקים דרך חוויה חוזרת.

2. Siegel, D. J. (2010). Mindsight: The new science of personal transformation. New York: Bantam.

עמודים רלוונטיים: 145-165.

סיכום: דניאל סיגל, פסיכיאטר ומחבר, טבע את המונח "מיינדסייט" לתיאור היכולת להתבונן פנימה ולהבחין בדפוסי המחשבה, הרגש וההתנהגות שלנו. בפרק זה, הוא מסביר כיצד מיינדסייט, דרך טכניקות כמו מדיטציה, יכול לאפשר לנו לשנות באופן אקטיבי את הדפוסים האוטומטיים שלנו ו"לאמן מחדש" את המוח. זהו תיאור נגיש של הדרך שבה בק-פרופגיישן יכול לפעול דרך חוויות מכוונות ופרקטיקות של קשב.

דטרמיניזם עצבי כמפתח להישרדות והתפתחות האדם

Mon, 10 Jun 2024 09:26:09 GMT

לאורך ההיסטוריה של חקר המוח והתודעה, שאלת קיומו של "רצון חופשי" הטרידה הוגים רבים. האם בני אדם הם יצורים אוטונומיים, הבוחרים את מעשיהם מתוך חופש רצון, או שמא התנהגותם נשלטת על ידי גורמים סיבתיים שמעבר לשליטתם? בעוד שהפילוסופיה והדת התלבטו במשמעויות המוסריות של הדילמה, מדעי העצב והפסיכולוגיה חשפו עדויות הולכות ומצטברות לטובת הגישה הדטרמיניסטית. יתרה מכך, מחקרים מרתקים במהלך המאה ה-20 הראו כי דטרמיניזם עצבי אינו רק עובדה ביולוגית, אלא גם תנאי הכרחי להישרדות ולהתפתחות של המין האנושי.

אחד החוקרים הראשונים שהציעו מודל מפורט לאופן בו המוח לומד ומארגן התנהגות היה דונלד הב. בספרו פורץ הדרך "ארגון ההתנהגות" (1949), הב ניסח את עקרון הטרנזיטיביות העצבית, הידוע גם כ"חוק הב". לפי עיקרון זה, למידה מתרחשת כאשר תאי עצב מופעלים בו-זמנית באופן חוזר ונשנה, מה שגורם לחיזוק הקשרים הסינפטיים ביניהם. ככל שצירוף מסוים של גירויים ותגובות חוזר על עצמו, כך הוא הופך למוטמע ואוטומטי יותר. כפי שהב ניסח זאת: "הכללים המוכרים של שינוי סינפטי יכולים להסביר כיום את קצב ההתפתחות ואת היציבות של מיומנויות וזיכרונות מסוימים, והם קובעים את המגבלה על מה שניתן ללמוד" (Hebb, 1949, p. xix). במילים אחרות, הזיכרון והלמידה הם פועל יוצא של ארגון מבני של המערכת העצבית, המעוצב בהדרגה דרך ניסיון וחזרתיות. תהליך דטרמיניסטי זה הוא שמאפשר לאורגניזמים לרכוש התנהגויות מועילות ולתחזק אותן לאורך זמן, ובכך מגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם בסביבה נתונה.

דוגמה מאוחרת יותר לחשיבה על הבסיס החישובי של מודעות ואינטליגנציה היא תיאוריית האינטגרציה של המידע (Integrated Information Theory – IIT), שפותחה על ידי ג'וליו טונוני ועמיתיו. טונוני טוען כי המודעות היא תוצר של אינטגרציה מורכבת של מידע ברמת המערכת. ככל שמערכת מסוגלת לשלב מידע ממקורות רבים יותר ובאופן מורכב יותר, כך גדלה רמת המודעות שלה. לפי טונוני, "המודעות של מערכת נוצרת על ידי האינטגרציה הפונקציונלית הפנימית של המערכת, המניבה כמות של מידע משולב, Φ. מידע משולב זה אינו אודות משהו; הוא המודעות של המערכת עצמה" (Tononi, 2004, p. 19). אך מנגנון מתוחכם זה של עיבוד מידע אינו יכול להתקיים ללא ארכיטקטורה עצבית מובנית וחוקיות קפדנית בזרימת האותות העצביים. המודעות, אם כן, צומחת מתוך מארג סיבתי דטרמיניסטי, ולא מתוך איזושהי תכונה מטאפיזית של "רצון חופשי". דווקא יכולת זו של שילוב מידע והפקת משמעות ממנו, שהיא כרוכה בהכרח במנגנונים מוחיים מוגדרים היטב, היא שאִפשרה לבני האדם לפתח חשיבה מורכבת והתנהגות גמישה, ובכך קידמה את ההישרדות וההסתגלות שלנו כמין.

תובנה מפתיעה לגבי טבעם של תהליכי עיבוד המידע במוח הגיעה מכיוונו של פרופסור הוראס בארלו. בהשראת רעיונותיו של קלוד שנון על תורת המידע, בארלו הציע בתחילה כי מערכות החישה פועלות על פי עקרונות של דחיסת מידע והפחתת עודפות. לפי גישה זו, מטרתו העיקרית של עיבוד חושי היא לדחוס ולהפשיט את המידע הנקלט, כדי לחסוך במשאבים חישוביים. אולם בשלב מאוחר יותר, בארלו שינה את דעתו. במאמר משנת 2001, הוא טען כי עיקרון "הפחתת העודפות" איבד מקסמו, מפני ש"לא ברור מה המערכת אמורה לעשות עם המידע ששימרה. כעת הוצע תפקיד חיובי יותר למידע זה, מכיוון שניתן להשתמש בו כדי לגלות דברים המתרחשים לעתים קרובות יותר מהמצופה באקראי. 'צירופי מקרים חשודים' אלה הם סימנים פוטנציאליים לדברים ואירועים החשובים להישרדות..." (Barlow, 2001, p. 243). כלומר, מערכות החישה לא רק מנסות לחסוך בעיבוד, אלא גם באופן אקטיבי מחפשות דפוסים בעלי ערך סטטיסטי מיוחד - כאלה שעשויים להעיד על גורמים משמעותיים בסביבה. מעבר זה מדגיש שוב כי המוח אינו מכונה פאסיבית לעיבוד קלט, אלא מערכת דינאמית הבונה מודלים פנימיים של העולם. אך חשוב לשים לב שגם מנגנון סטטיסטי מתוחכם זה פועל על פי חוקיות מתמטית קפדנית ועל בסיס למידה מהתנסות, ולא נשען על בחירה "חופשית". זהו שוב דטרמיניזם עצבי בפעולה, שמעניק לאורגניזם יתרון הסתגלותי.

מודל אחר שממחיש את חשיבות הדטרמיניזם להתנהגות אדפטיבית הוא מודל ה"פנדמוניום" של אוליבר סלפרידג'. סלפרידג' דמיין מערכת לזיהוי תבניות המורכבת ממספר רב של יחידות עיבוד פשוטות, שכל אחת מהן מתמחה בזיהוי מאפיין מסוים בקלט. היחידות הללו, שכונו "דמונים", מתחרות זו בזו, כאשר ה"דמון" בעל התגובה החזקה ביותר "זוכה" וקובע את התגובה הסופית של המערכת כולה. בדומה לרעיונות של הב, גם במודל הפנדמוניום מערכת הזיהוי לומדת ומשתפרת בהדרגה דרך משוב מהסביבה, כשחוזק הקשר של כל "דמון" מותאם בהתאם להצלחותיו או לכישלונותיו. ושוב, על אף שמדובר במנגנון כמעט "דמוקרטי" של תחרות והכרעה, התהליך כולו מונחה על ידי אלגוריתם דטרמיניסטי של אופטימיזציה. המודל האלגנטי של סלפרידג' מדגים כיצד "בחירה" יכולה לצמוח ממארג מורכב של יחידות פשוטות הפועלות על פי חוקים, מבלי להידרש לרצון חופשי במובנו המסורתי.

ממצאים אלה ורבים אחרים מצביעים על מערכת העצבים כעל מערך דינאמי אך דטרמיניסטי, שפועל על פי עקרונות סיבתיים ולומד מהתנסות על מנת להתאים את עצמו לתנאי הסביבה המשתנים. אבל האם פירוש הדבר שאיננו באמת חופשיים לבחור? האם היותנו נתונים לדטרמיניזם ביולוגי אינה בעצם גזירת גורל מייאשת? ובכן, מבט מעמיק יותר מגלה שההפך הוא הנכון. דווקא הדטרמיניזם העצבי הזה הוא שאִפשר ומאפשר את ההתפתחות וההישרדות של המין האנושי לאורך העידנים. זוהי נקודה שחשוב להדגיש: מנגנונים דטרמיניסטיים של למידה, הסתגלות ורכישת התנהגויות מועילות אינם סוג של "שעבוד", אלא המפתח לחיים משגשגים ומתמשכים.

ניקח לדוגמה מצב היפותטי של שני גזעים אנושיים - האחד בעל דחף מולד ואוטומטי לטפל בצאצאים בכל מחיר, והשני שבו ההורות נתונה לשיקול דעת ורצון חופשי. אין ספק שהגזע הראשון, בו התנהגות אימהית מוכתבת על ידי אינסטינקט מוטבע, יהיה בעל סיכויי הישרדות גבוהים בהרבה לאורך זמן. הקידוד הגנטי והעצבי של טיפול הורי הוא שיאפשר לגזע זה לשרוד גם בתנאים מאתגרים ולהעביר את המטען הגנטי שלו הלאה.

הדבר נכון גם לגבי תחומים אחרים בחיים. כל מיומנות מורכבת, בין אם זו ציד, איסוף מזון, שימוש בכלים או תקשורת חברתית, דורשת למידה מוקדמת והטמעה עמוקה של דפוסי חשיבה והתנהגות אופטימליים. ללא יכולת כזו לרכוש באופן יעיל ידע והרגלים חיוניים, ולשמר אותם לאורך הדורות, לא היינו מסוגלים להגיע לרמת הסיבוכיות הטכנולוגית והתרבותית שלנו כיום. במובן זה, דטרמיניזם עצבי אינו רק עובדה מדעית, אלא ממש תנאי הכרחי לקיומנו כמין. הוא מהווה את היסוד שעליו נבנית ההסתגלות וההתפתחות המתמשכת שלנו, בתגובה לשינויים סביבתיים.

ואכן, ככל שמדעי המוח והתנהגות מתקדמים, כך מתבהר שאפילו תכונות "אנושיות" לכאורה כמו בחירה, העדפה, רגש או מודעות עצמית, מושתתות על מערך מוחי סבוך אך קבוע, שפועל על פי חוקים ביולוגיים. זה לא הופך אותן לפחות "אמיתיות" או בעלות ערך; להיפך, זה מראה כמה מדהימה היכולת שלנו ליצור עולם פנימי עשיר ותחושה של עצמיות, על בסיס תהליכים עצביים דטרמיניסטיים.

לסיכום, חקר המוח במאה ה-20 חשף את היסודות הדטרמיניסטיים המונחים ביסוד החשיבה וההתנהגות האנושית. עבודותיהם החלוציות של חוקרים כמו דונלד הב, ג'וליו טונוני, הוראס בארלו ואוליבר סלפרידג' הראו כיצד תהליכים של למידה, עיבוד מידע וקבלת החלטות צומחים ממנגנונים מוחיים מוגדרים, הפועלים על פי חוקיות קפדנית וסיבתיות מובנית. גילויים אלה מאתגרים את התפיסה האינטואיטיבית של "רצון חופשי" כגורם עצמאי ובלתי תלוי המנחה את מעשינו.

אולם, בניגוד לדעה הרווחת, דטרמיניזם עצבי אינו גזר דין נוקשה או שלילת חירות הפרט. נהפוך הוא, דווקא קיומם של מנגנונים מוחיים יציבים המסוגלים ללמוד, להסתגל, לקבל החלטות ולהתנהג באופן מושכל הוא שאִפשר את שגשוגו של המין האנושי לאורך ההיסטוריה. ללא בסיס דטרמיניסטי כזה, לא היינו מצליחים לרכוש מיומנויות חיוניות, להעבירן מדור לדור, להתמודד עם אתגרים סביבתיים מורכבים וליצור את העושר התרבותי והטכנולוגי שמאפיין אותנו.

יתרה מכך, ראוי לזכור כי גם תכונות נעלות כמו הכרה, רגש, יצירתיות או חמלה נטועות בסופו של דבר באדמה הביולוגית של המוח. העובדה שיש להן בסיס עצבי מובחן אינה גורעת מערכן או הופכת אותן לפחות "אנושיות". להיפך, היא מעידה על המורכבות המדהימה של מוחנו ועל היכולת שלו ליצור חוויה עשירה ותחושת זהות מתוך רשת של תהליכים סיבתיים.

לפיכך, המשימה העומדת בפנינו כחברה וכיחידים איננה להיאבק נגד הדטרמיניזם או להתכחש לו, אלא ללמוד לחיות ולשגשג בתוכו. ככל שנבין טוב יותר את המנגנונים המוחיים-התנהגותיים שמנחים אותנו, כך נוכל לפתח דרכים יעילות יותר לחנך, לטפל, לשפר ביצועים ולקדם רווחה אישית וחברתית. במקום לדבוק בפנטזיה של בחירה חופשית מוחלטת, מוטב שנקבל בענווה את מגבלות הביולוגיה שלנו ונשאף למצות את הפוטנציאל הגלום במוחנו המופלא.

זוהי משימה מאתגרת שדורשת שינוי בתפיסת העולם ובמושגי היסוד של החברה. אבל זו גם הזדמנות יוצאת דופן להעמיק את ההבנה העצמית שלנו, לשפר את מערכות היחסים והארגונים שלנו, ולהניח יסודות מדעיים איתנים לקידום הרווחה והשגשוג האנושי. בעידן שבו המדע מאיר את נבכי הגוף והנפש, אסור לנו לפחד מהאמת על טבענו - כי רק דרך ההכרה בה נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו כפרטים וכציוויליזציה.

להשיל את נשל הנחש.

Fri, 07 Jun 2024 07:40:05 GMT

This is a subtitle for your new post

The body content of your post goes here. To edit this text, click on it and delete this default text and start typing your own or paste your own from a different source.

קבלת החלטות מושכלות על פי "תערו של אוקהם"

Fri, 07 Jun 2024 07:37:17 GMT

אנו מקבלים החלטות לאורך כל היום, כל יום, האם הן נכונות?

אנו מקבלים החלטות לאורך כל היום, כל יום, מאז שעמדנו על דעתנו. איך נוכל להעריך מראש האם כל החלטה שאנו מקבלים היא לא רק נכונה, אלא גם מקדמת אותנו?

רובנו מניחים שהמוח יודע לעבד את המידע ולברור את האופציה הנכונה מתוך כל האפשריות. אבל בפועל מתברר שאנו למעשה "מחליטים כשאנו מתעייפים לחשוב". כאילו כל האפשרויות נלחמות זו בזו, עד שאחת מנצחת. אולי זה יפתיע אתכם, אבל זה בדיוק מה שקורה, למעט פרט אחד - אנו לא בוחרים באפשרות הנבחרת, הבחירה היא אוטומטית לחלוטין, למרות שאנו חשים שאנחנו החלטנו.

נסתכל על כך מכמה כיוונים. ישנו הכלל של "תערו של אוקהם" (Occam's Razor), שנקרא על שם הפילוסוף מימי הביניים, ויליאם מאוקהם. העיקרון טוען כי ההסבר הפשוט ביותר הוא בדרך כלל הנכון. במילים אחרות, כאשר עומדות בפנינו מספר תיאוריות מתחרות, עלינו לבחור בזו שמניחה את ההנחות המועטות ביותר. התער של אוקהם שימש לאורך ההיסטוריה כדי לקדם את המדע והפילוסופיה. לדוגמה, כאשר ניוטון פיתח את תורת הכבידה, הוא העדיף אותה על פני הסברים מורכבים יותר שהיו נפוצים באותה תקופה. דוגמה מודרנית יותר היא הבחירה בתיאוריית היחסות של איינשטיין על פני תיאוריות מורכבות יותר של זמן ומרחב.

אבל איך זה קשור לקבלת החלטות בחיי היומיום שלנו? ובכן, התער של אוקהם מרמז שההחלטה הראשונית והפשוטה ביותר שעולה בראשנו היא כנראה הנכונה עבורנו. הדגש הוא על "עבורנו" ולא "נכונה" באופן אובייקטיבי. מה שנכון עבורי לא בהכרח יהיה נכון עבורך, כי אנחנו מגיעים עם ניסיון חיים, ידע, ונטיות שונות. חשוב להבין שההחלטה האינטואיטיבית אינה בהכרח מה שאנחנו "רוצים", שכן הרצון שלנו מושפע לעתים קרובות ממשמעת עצמית או חרדות. במקום זאת, מדובר בתחושה פנימית של "אני יודע שזה הנכון, גם אם זה מפחיד ואני לא יכול לבצע". ההבחנה הזו חשובה כדי להבין את התהליך לעומק ולהפיק ממנו את המרב. גם אם ההבחנה הזו קשה לזיהוי ולא תמיד נוחה, ניתן ללמוד אותה.

המודל של סלפרידג' (Selfridge) מחזק את התפיסה הזו. הוא מתאר את התודעה כ"פנדמוניום" (Pandemonium), מצב של בלבול ורעש בו ישויות מנטליות רבות, שהוא מכנה "שדים", מתחרות על תשומת הלב. כל "שד" מייצג פתרון אפשרי או דרך פעולה. בסופו של דבר, ה"שד" החזק ביותר (הפתרון האינטואיטיבי ביותר) גובר. זה מתאר תהליך שבו הבחירה בין האופציות היא אוטומטית ולא באמת בשליטתנו המודעת.

אם נבין שתהליך קבלת ההחלטות שלנו הוא תהליך אבולוציוני שנועד לשרת את ההישרדות שלנו, אנו מבינים שההחלטות שלנו מתקבלות על ידי מנגנונים אוטומטיים ומובנים, ולא על ידי תהליך רציונלי ומכוון. אלו הם "האוטומטים התודעתיים", "תבניות המוח", או "הרפלקסים התודעתיים" שמרכיבים את התודעה שלנו.

הכוח של ההחלטות האוטומטיות הוא בכך שהן מייצגות דרכי התמודדות שהוכחו כיעילות בעבר, ולכן הן משרתות את ההישרדות שלנו בצורה הטובה ביותר. האבולוציה עיצבה אותנו כך שנגיב בצורה המהירה והיעילה ביותר לאתגרי החיים, ללא בזבוז זמן על התלבטויות מיותרות.

לכן, "תער אוקהם" אינו הימור אקראי, אלא הסתמכות על הפתרונות שכבר הוכיחו את עצמם בעבר והפכו לחלק מ"ארגז הכלים" האבולוציוני שלנו. זוהי למעשה האינטואיציה שלנו, התודעה ש"מקשיבה לעצמה". לכן, במקרים רבים, זהו הפתרון האופטימלי. לא כדאי להתנגד לתהליך הזה מבלי להבין את עוצמתו.

לסיכום, הבנת המנגנונים הפנימיים של קבלת החלטות יכולה לעזור לנו לסמוך יותר על האינטואיציה שלנו. "תער אוקהם", כשהוא משולב עם המודל של סלפרידג', מזכיר לנו שלעתים קרובות, האינטואיציה והפתרון המיידי הם הבחירה הטובה ביותר עבורנו, גם אם הם לא נובעים מתהליך רציונלי מודע. זוהי תוצאה של מנגנונים אבולוציוניים עמוקים שפועלים לטובתנו, ושמטרתם לשמור עלינו ולאפשר לנו לשגשג. עם זאת, חשוב להבחין בין האינטואיציה האמיתית לבין הרצונות או החרדות שלנו. כאשר נלמד לזהות את ההבדל, נוכל להפיק את המרב מהתהליך הזה ולקבל החלטות שבאמת משרתות אותנו.

רוצים להכיר טוב יותר את תהליך קבלת ההחלטות שלכם. כתבו "אני" או השאירו פרטים בדף הקשר ואשמח לשוחח ולהרחיב בנושא, ללא עלות והתחייבות מצדכם.

האבולוציה הכפולה - איך הגנטיקה והאפיגנטיקה עובדות יחד כדי לעצב אותנו.

Mon, 03 Jun 2024 09:25:14 GMT

הגנטיקה היא רק המלצה. האפיגנטיקה היא המימוש העצמי.

האבולוציה הכפולה , היא תיאוריה שגיבשתי במהלך שנותי כמאמן, מתוך התצפיות על היכולות הבלתי נגמרות של אנשים, לשנות את תפקודם, כולל זה הנקבע על ידי הגנטיקה. הבנתי שמדובר בתהליך אבולוציוני שלא הכרתי והידע שצברתי לגביו, יצר את התיאוריה הזו.

כולנו יודעים שאנחנו יצורים מתפתחים ומשתנים לאורך החיים. אנחנו גדלים, לומדים, רוכשים מיומנויות חדשות ומסתגלים לסביבה המשתנה סביבנו. אבל האם אי פעם עצרתם לתהות מהם הכוחות שמניעים את השינויים האלה? מה גורם לנו להיות מי שאנחנו ולהתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים?

התשובה נעוצה בשני תהליכים ביולוגיים מופלאים הפועלים יחד כדי לעצב אותנו - הגנטיקה והאפיגנטיקה. אם המושגים האלה נשמעים לכם מסובכים או מרתיעים, אל דאגה. בואו ניקח צעד אחורה ונסביר אותם בצורה פשוטה ומובנת.

נתחיל עם הגנטיקה. המילה "גנטיקה" מתייחסת למידע התורשתי שאנחנו מקבלים מההורים שלנו. מידע זה מקודד בתוך מולקולות ה-DNA שלנו, שהן כמו ספרי הדרכה מפורטים המכילים את התוכניות לבניית הגוף שלנו ולתפקודו. אנחנו מקבלים מחצית מה-DNA שלנו מכל הורה, וכך נוצר השילוב הגנטי הייחודי שהופך אותנו למי שאנחנו.

המידע הגנטי שלנו קובע את רבות מהתכונות הבסיסיות שלנו, כמו צבע העיניים, מבנה הגוף ונטיות מסוימות. אבל, וזה חשוב מאוד, הגנים שלנו אינם גזר דין. הם יותר כמו תוכנית בסיס או פוטנציאל שיכול להתבטא בדרכים שונות, בהתאם לסביבה ולחוויות שלנו.

וכאן נכנסת לתמונה האפיגנטיקה. אם הגנטיקה היא הספר, האפיגנטיקה היא הדרך שבה אנחנו בוחרים לקרוא ולפרש אותו. האפיגנטיקה מתייחסת לשינויים בביטוי הגנים שלנו (כלומר, אילו גנים "מופעלים" או "כבויים") שמתרחשים בתגובה לגורמים סביבתיים ולחוויות שלנו לאורך החיים.

איך זה עובד? דמיינו שהגנום שלנו הוא כמו קונסולת DJ ענקית, עם אלפי כפתורים וסליידרים. כל כפתור מייצג גן אחר. האפיגנטיקה היא ה-DJ שמחליט אילו כפתורים ללחוץ, אילו סליידרים להזיז ובאיזו עוצמה. בהתאם לבחירות האלה, נקבל תמהיל ייחודי של ביטויים גנטיים שמשפיע על ההתפתחות, ההתנהגות והבריאות שלנו.

מה שמדהים בתהליך האפיגנטי הוא שהוא מאפשר לנו להסתגל ולהשתנות בתגובה לאתגרים ולהזדמנויות שאנחנו פוגשים בחיים. הוא מעניק לנו גמישות וחוסן, ומאפשר לנו ללמוד, להתפתח ולהתאים את עצמנו לעולם המשתנה סביבנו. במובן זה, האפיגנטיקה היא מנגנון הישרדותי חיוני שפועל לצד הגנטיקה כדי להבטיח את ההצלחה וההסתגלות המתמשכת שלנו.

אבל זה לא הכל. אולי התובנה המרגשת ביותר שעולה מהמחקר בתחום האפיגנטיקה היא שיש לנו הרבה יותר שליטה על החיים והבריאות שלנו ממה שחשבנו בעבר. אנחנו לא קבועים ומוגדרים לחלוטין על ידי הגנים שלנו. במקום זאת, הבחירות שאנחנו עושים, הסביבה שאנחנו יוצרים והחוויות שאנחנו חווים - כל אלה משפיעים על הביטוי הגנטי שלנו ועל מי שאנחנו הופכים להיות.

ומכאן השלכות מרחיקות לכת לחיים שלנו ולעבודה שלי כמאמן. אם נבין לעומק את התהליכים האפיגנטיים ונלמד לעבוד איתם, נוכל באופן פעיל לעצב את המציאות הביולוגית והנפשית שלנו. על ידי יצירת הסביבה המתאימה, אימוץ הרגלים מועילים וטיפוח חוסן מנטלי, נוכל "לתכנת מחדש" את הביטוי הגנטי שלנו ולהניע שינויים עמוקים ומתמשכים בחיינו.

אז בפעם הבאה שאתם חושבים על מי שאתם ועל הפוטנציאל שלכם, זכרו שאתם הרבה יותר מסך כל הגנים שלכם. אתם יצירה דינמית ומתפתחת, עיצוב משותף של הטבע (הגנטיקה שלכם) והחוויה (ההיסטוריה האפיגנטית שלכם). ובידיעה הזו טמונה עוצמה אדירה - העוצמה לקחת את השליטה, לעצב את עצמכם מחדש ולממש את המסע למציאת/גילוי הגירסא הכי טובה של עצמכם.

כמאמן, זו המשימה והזכות שלי ללוות אתכם במסע הזה של שינוי והתפתחות. יחד, נוכל לרתום את הכוח של האפיגנטיקה, לפרוץ מגבלות ולעצב חיים של שגשוג, משמעות והגשמה עצמית. זוהי הזמנה לראות את עצמכם באור חדש - לא כתוצר סופי, אלא כיצירת אמנות מתמשכת. ואתם האמן.

אז אם אתם מוכנים לחקור את הפוטנציאל האינסופי הזה ולגלות איך ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות בחייכם, אני מזמין אתכם ליצור קשר. יחד, נצא למסע מופלא של גילוי עצמי, צמיחה וטרנספורמציה. המסע להפוך לגירסא הכי עוצמתית ונוגעת באושר, של עצמכם.

הלא ידוע והמפחיד, כבסיס להעצמה. לחבק את הלא ידוע, בדרך להצלחה.

Sat, 11 May 2024 15:46:47 GMT

אין לנו ממה לפחד, אלא מהפחד עצמו!

ההתגברות על הפחד, כגורם חשוב בתהליך ההעצמה האישית.

לחבק את הדיסוננס, את הלא ידוע ואת המעורר חרדה.

רובנו מכירים את התחושה של הפחד הנובעת מהצורך להתמודד עם אתגר חדש - בין אם מדובר באימון בחדר הכושר, בלימוד מיומנות שונה או בניסיון לשנות הרגל ישן. אנחנו יודעים שכדי להתקדם ולהשתפר, אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות, להתמודד עם קושי ולהתמיד גם כשלא קל. אבל מסתבר שהעיקרון הזה לא נכון רק לגבי השרירים בגוף, אלא גם לגבי ה"שרירים" במוח שלנו.

בדיוק כמו שאימון פיזי דורש מאיתנו להתגבר על התנגדות ולאתגר את עצמנו מעבר למה שאנחנו רגילים - כך גם האימון המנטלי מצריך מאיתנו להתמודד עם "דיסוננס מנטלי". זהו מצב שבו אנחנו נתקלים במידע, רעיון או התנסות שמנוגדים לאמונות, לידע או לערכים הקיימים שלנו. המפגש הזה יוצר תחושה של פחד, מתח, אי-נוחות ובלבול - בדיוק כמו השריפה שמורגשת בשרירים אחרי סדרת חזרות מאומצת.

אבל כאן מגיע הרגע שבו צריך לשנות כיוון חשיבה. כי בעוד שכולנו יודעים שהשריפה בשרירים היא סימן לכך שהם עובדים, מתחזקים וגדלים - לגבי הדיסוננס המנטלי, יש לנו נטייה לראות אותו כאיום. כשמשהו מאתגר את התפיסות הקיימות שלנו, הרבה פעמים הרפלקס שלנו הוא להתנגד, להדחיק, להתעלם או פשוט לברוח. אנחנו רוצים להישאר בבועה המוכרת והבטוחה של מה שאנחנו כבר יודעים ומאמינים.

אבל האמת היא שבדיוק כמו השריפה בשרירים, גם הדיסוננס המנטלי הוא חיוני להתפתחות ולצמיחה שלנו. הוא משמש כמנגנון הישרדותי שדוחף אותנו להסתגל לשינויים בסביבה, לאתגר את ההנחות שלנו ולחשוב בצורה יצירתית יותר. כשאנחנו נתקלים במשהו שסותר את מה שחשבנו, המוח שלנו נאלץ ליצור חיבורים חדשים, לגשר על פערים ולהתאים את עצמו. בתהליך הזה, בדיוק כמו השריר שנקרע ונבנה מחדש - גם התודעה והחשיבה שלנו מתחזקות, מתרחבות ומשתכללות.

ניקח לדוגמה מצב שאתם מחזיקים באמונה או דעה מסוימת לגבי נושא כלשהו - נניח שאתם בטוחים שאימון גופני חייב לכלול אימוני כוח, אחרת הוא לא אפקטיבי. אבל אז אתם קוראים מאמר, או מדברים עם מישהו שמציג בפניכם גישה אחרת לגמרי - שאומרת שאפשר להשיג כושר מעולה גם רק עם אימוני גוף משקל או ריצה. בשלב הראשון, סביר להניח שתרגישו התנגדות - הרי זה הפוך ממה שחשבתם כל הזמן! הידע החדש מייצר דיסוננס, מעורר ספקות ואי-ודאות.

עכשיו, תגובה אחת יכולה להיות פשוט לדחות את המידע החדש. להגיד לעצמכם שזה לא נכון, להמשיך להאמין במה שהאמנתם קודם, ולחזור לאזור הנוחות המוכר. אבל אם תבחרו להישאר עם אי-הנוחות ולחקור אותה - תתחילו תהליך של צמיחה. אולי תחפשו מחקרים בנושא, תשוחחו עם מדריכי כושר בעלי גישות שונות, ואולי אפילו תנסו בעצמכם סוגים חדשים של פעילות גופנית. בתהליך הזה, גם אם בסופו תישארו עם האמונה המקורית שלכם - היא תהיה עמוקה ומבוססת הרבה יותר. ואולי תגלו שיש אמת בשני הצדדים, ותפתחו גישה מאוזנת ומותאמת אישית יותר לאימונים. בכל מקרה, צמחתם והתפתחתם.

או דוגמה מתחום אחר - אולי הייתם בטוחים תמיד שאתם מנהלים טובים, בעלי יכולת הובלה ותקשורת מצוינות. אבל אז קיבלתם משוב מאתגר מהצוות שלכם, שהצביע על נקודות לשיפור. הדיסוננס כאן עלול להיות קשה - הוא מערער את התפיסה העצמית שלכם, ואולי גם יוצר חשש שאתם לא מספיק טובים בתפקיד. שוב, אפשר "לברוח" מהמשוב, להמעיט בערכו או להאשים את הצוות. אבל אם תקבלו את הדיסוננס כהזמנה ללמידה, הוא יכול להיות קרש קפיצה להתפתחות ניהולית משמעותית. אולי תבקשו עוד פירוט על הנקודות לשיפור, תקראו ספרות רלוונטית או תירשמו להכשרה מתאימה, ותתחילו ליישם כלים חדשים. כך, הדיסוננס ישמש כמנוף לשיפור מתמשך שלכם כמנהלים.

הדוגמאות הללו ממחישות שתי נקודות מרכזיות. ראשית, שהדיסוננס המנטלי, כמו המאמץ הגופני, הוא קריטי לבניית חוסן ועוצמה. הוא מזמן לנו הזדמנויות לא רק לאמת את מה שאנחנו יודעים, אלא גם לערער על כך, להרחיב ולהעמיק את ההבנה שלנו על העולם ועל עצמנו. ושנית, שהאופן שבו אנחנו בוחרים להגיב לדיסוננס הוא המפתח. אם נברח ממנו, נישאר באזור המוכר והבטוח, אבל גם נוותר על ההזדמנות לצמוח. אבל אם נקבל אותו, נחקור אותו ונפעל בהתאם לתובנות החדשות - נמצא את עצמנו מתפתחים בדיוק לכיוון שחשוב לנו.

ההזמנה שלי אליכם

במובן הזה, החיים עצמם הם מעין חדר כושר ענק לאימון המנטלי שלנו. והדיסוננס הקוגניטיבי, על אף אי-הנוחות שהוא מייצר, הוא הציוד האולטימטיבי שמאפשר לנו להתחזק. בכל פעם שאנחנו נתקלים באתגר, בשאלה קשה או במידע מנוגד - יש לנו הזדמנות לבחור. להתכווץ ולהישאר קטנים, או להתמודד ולגדול. וככל שנתרגל לבחור באופציה השנייה, נגלה שהכוח, ההבנה והחוכמה שאנחנו צוברים הם בלתי נדלים.

לכן, בדיוק כמו שאנחנו מרימים משקלים ורצים קילומטרים, בואו נאמן גם את השריר החשוב מכל - יכולת ההתמודדות שלנו עם מה שמאתגר אותנו. בואו נראה בדיסוננס המנטלי לא רק מכשול, אלא גם מתנה - הזדמנות יקרת ערך להתעלות מעבר למגבלות שלנו, לפרוץ את הגבולות של מה שאנחנו יודעים, ולגלות מחדש בכל פעם את הפוטנציאל הבלתי נדלה לצמיחה שקיים בכל אחד מאיתנו. כי מסתבר, שכל חוסר הוודאות, המאמץ והאתגר - הם בדיוק מה שהופך אותנו ליצורים מודעים, יצירתיים וחיים יותר. וזו, בסופו של דבר, התכלית של כל אימון.

אם אתם רוצים ללמוד כיצב להפוך את הפער והפחד, למקור העוצמה שלכם, אנא השאירו פרטים והשינוי יכול להתחיל כאן ועכשו.

אינטלקט, אינטליגנציה וילדים פורצי דרך - כיצד לגרום לילדים להצליח בלימודים באמצעות הניצול של הסקרנות הטבעית שלהם והעצמתה.

Tue, 07 May 2024 10:08:20 GMT

השאלה תמיד חשובה יותר מהתשובה!

כשאנו חושבים על האנשים שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה האנושית ושינו את פני העולם, עולה השאלה - מה הופך אדם ליוצר דרך, לחלוץ בתחומו? התשובה טמונה בהבחנה בין שני מושגים מרכזיים: אינטליגנציה ואינטלקט. המאמר דן בשאלה מה מבדיל בין אינטליגנציה לאינטלקט? מה מאפשר לאדם לחרוג מגבולות הידע הקיים וליצור משהו חדש לגמרי?

אינטליגנציה היא יכולת נרכשת, מתייחסת ליכולת שלנו לרכוש ידע ולהשתמש בו ביעילות. זו היכולת להבין מושגים מורכבים, לפתור בעיות, ליישם מיומנויות. אדם אינטליגנטי בקיא בתחום התמחותו ומסוגל להשיג תוצאות מרשימות במסגרת הגבולות הידועים. מי שאינו מאמין בכך שאינטליגנציה היא יכולת נרכשת, מוזמן להסתכל על האנשים שלומדים בבתי ספר שמלמדים לפתור מבחני אינטליגנציה כמו מבחני הכניסה לאוניברסיטאות. הרי אם המבחן בודק אינטליגנציה ונעצן ללמוד לקראתו, הרי שאינטליגנציה היא יכולת נרכשת. כמובן שהאינטליגנציה תלוייה בפוטנציאל, אבל מה שקובע הוא המימוש של הפוטנציאל, נושא שמאופיין ומוסבר על ידי היכולת האפיגנטית של הגוף לשנות התנהגויות שמוטמעות בגנים, מבלי לשנות את הגנים.

אבל מה קורה כשאנו רוצים לפרוץ את אותם גבולות? המפתח טמון ביכולת לשאול שאלות, לערער על הנחות יסוד ולגלות פתיחות לאפשרויות חדשות. האינטלקטואל מּונע על ידי סקרנות פנימית עזה, רצון עמוק להבין את העולם. הוא אינו מסתפק בידע הקיים, אלא שואף לחדור אל מעבר לגבולותיו ולגעת באמת עמוקה יותר.

גישה זו דורשת אומץ - אומץ להסתכן, להיכשל, להודות בבורות. היא מחייבת ענווה אינטלקטואלית, נכונות לוותר על ודאויות מדומות ולחבוק את חוסר הוודאות הטבוע בהוויה. האינטלקטואל מקבל בברכה את העמימות, בהכירו בכך שדווקא ממנה צומחים הרעיונות המהפכניים.

לאינטלקטואל יש גם כושר מיוחד לזהות קשרים בלתי צפויים בין תחומים מגוונים, לחבר נקודות שלכאורה אינן מתקשרות. זוהי חשיבה רוחבית ויצירתית, היוצאת מהמסגרות המקובלות ומציעה פרספקטיבות מקוריות. האינטלקטואל הוא מעין אמן של החיבורים, הטווה יחדיו תובנות ממקורות שונים לכדי מארג חדש.

בעוד שאינטליגנציה מסייעת לנו להתמצא בעולם הקיים, אינטלקט הוא זה שמאפשר לנו ליצור עולם חדש. ודווקא היכולת הזו, שנתפסת לעתים כמאיימת או מטרידה, היא שמובילה בסופו של דבר למהפכות המדעיות והתרבותיות הגדולות.

ההיסטוריה רצופה בדוגמאות לכך. סוקרטס, אבי הפילוסופיה המערבית, התפרסם בזכות שאלותיו הנוקבות והתעקשותו לערער על האמונות המקובלות. "החיים שאינם נבחנים", אמר, "אינם ראויים להיחיות". גישתו הביקורתית והחתרנית הניחה את היסודות לחשיבה הפילוסופית עד עצם היום הזה.

ניוטון, אחד מענקי המדע, שינה את הבנתנו את העולם הפיזיקלי כשהתבונן בתפוח הנופל מהעץ ושאל את עצמו - מדוע הוא נופל דווקא כלפי מטה? שאלה זו הובילה אותו לפיתוח תורת הכבידה וחוקי התנועה, עליהם מושתתים יסודות הפיזיקה המודרנית.

ומי לא מכיר את סיפורו של ארכימדס, שקפץ מהאמבטיה וצעק "אאורקה!" כשהבזיק במוחו הרעיון שכל גוף השקוע בנוזל מקבל כוח עילוי השווה למשקל הנוזל שהוא דוחה? גילוי זה, שנבע מתוך התבוננות וחשיבה לא שגרתית, מהווה אבן דרך בתולדות המדע.

או את איינשטיין, שערער על המוסכמות של זמנו ופיתח את תורת היחסות, שהפכה את ההבנה שלנו את היקום על פיה. מה הניע אותו? שאלות מהותיות על טבע הזמן, המרחב, החומר והאנרגיה. שאלות שלא נתנו לו מנוח, עד שמצא להן מענה מהפכני.

המכנה המשותף לכל אותם הוגים ויוצרים דגולים הוא האינטלקט - היכולת והדחף לראות מעבר לקיים, לפקפק, לדמיין, ולהעז. הם לא הסתפקו בידע שרכשו, אלא ניהלו דיאלוג מתמיד עם הלא נודע. הם האמינו בכוחן של השאלות לפתוח צוהר לאמת חדשה.

אך חשוב להדגיש - האינטלקט, בדומה לאינטליגנציה, הוא יכולת נרכשת. הוא מתפתח ומשתכלל לאורך החיים, דרך אימון מתמיד של התודעה. ולכן, אנו רואים שכבר בקרב ילדים קטנים, אלו הנוטים לשאול שאלות רבות, להטיל ספק, להציע נקודות מבט שונות - הם אלו המטפחים מגיל צעיר את שריר האינטלקט.

לכן, תפקידנו כהורים, כמחנכים וכחברה הוא לעודד את הסקרנות הטבעית הזו. לתת לילדים מרחב בטוח לחקור, להתנסות, להעז. להראות להם שלשאלות יש ערך לא פחות מלתשובות, ושטעויות הן חלק בלתי נפרד מכל תהליך צמיחה. כי מי יודע - אולי הילד השואל הבלתי נלאה של היום, יהיה הוגה הדעות או הממציא פורץ הדרך של המחר.

בסופו של דבר, לטפח אינטלקט פירושו להזמין חשיבה עצמאית, פתיחות ואחריות. זה אומר להיות מוכן לצאת למסע של גילוי עצמי ולחתור ללא לאות אחר ההבנה. כי מתוך האומץ לחרוג מן המוכר, נולד הכוח לחולל שינוי אמיתי בעולמנו.

ההבדל בין אינטליגנציה לאינטלקט איננו רק עניין אקדמי - זוהי שאלה על עתיד האנושות כולה. בעידן של אתגרים גלובליים מורכבים, אנו זקוקים יותר מתמיד ליכולת לפרוץ דרך, לדמיין מחדש את המציאות. וזה יכול להתחיל כבר בגן הילדים, כאשר אנו מקשיבים בסבלנות ובהתעניינות לשאלותיו של ילד סקרן. ילדים הם סקרנים מטבעם. הם שואלים, מתעקשים, מאתגרים את הסמכות. אלו הזרעים הראשונים של האינטלקט. וככל שנטפח אותם, כך יגדלו הסיכויים שיפרחו לכדי יצירתיות וחדשנות בבגרותם.

כי בסופו של דבר, העתיד שייך לאלו המעיזים לשאול את השאלות הגדולות. לאלו היוצאים למסע בעקבות האמת. והמתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק לדורות הבאים, היא הכלים והאומץ להיות ההוגים והיוצרים של עולם חדש ונועז יותר.

לכן, בפעם הבאה שילד ישאל אתכם שאלה מאתגרת - אל תמהרו לשתק אותו עם תשובה מוכנה מראש. עודדו אותו לחקור, לפקפק, לחפש תשובות משלו. תנו לו להרגיש שלשאלות שלו יש ערך וכוח. כי מי יודע - אולי יש לכם בבית את האיינשטיין הבא, שיביא למהפכה בפיזיקה. או סוקרטס חדש, שיטלטל את אמות הסיפים של החברה. דבר אחד בטוח - העתיד יהיה תלוי באנשים עם אינטלקט, שיודעים לשאול את השאלות הנכונות ולא מפחדים לצאת נגד הזרם.

בעולם הדינמי והמאתגר של ימינו, איננו יכולים להסתפק עוד בידע ובמיומנויות גרידא. עלינו לטפח דור של הוגים, של חולמים, של מהפכנים. דור שלא מקבל את המציאות כמובנת מאליה, אלא שואף תמיד לשפר, לחדש ולהתקדם.

כי כפי שאמר איינשטיין, "הדמיון חשוב יותר מהידע. הידע מוגבל. הדמיון מקיף את העולם." בואו ניתן לדמיון הזה מרחב. בואו נחגוג את השאלות. כי הן המפתח לעתיד טוב יותר, מואר יותר, לכולנו.

התודעה כאוסף של רפלקסים. אנו פועלים רק מתוך דטרמיניזם אישי, ללא יכולת לשלוט במעשינו.

Sun, 07 Apr 2024 07:24:28 GMT

לזכרו של פרופסור כהנמן, זוכה פרס הנובל הישראלי

חופש הבחירה - אשליה מסוכנת? תובנות מחקר לזכרו של דניאל כהנמן

לפני כחודש הלך לעולמו פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה וחוקר דגול בתחום קבלת ההחלטות. לזכרו, נבחן את אחת התובנות המשמעותיות ביותר שעלו ממחקריו ושל עמיתיו: הרעיון שחופש הבחירה האנושי הוא במידה רבה אשליה, ושאשליה זו עלולה להיות אף מסוכנת להישרדותנו.

כהנמן הצביע על קיומן של "יוריסטיקות" - כללי אצבע מנטליים המשמשים כקיצורי דרך לקבלת החלטות. היוריסטיקות הן מעין תבניות חשיבה אוטומטיות שמטרתן לפשט את ההתמודדות עם מציאות מורכבת, אך הן גם עלולות להוביל להטיות ושגיאות. מתוך ויקיפדיה - גישת היוריסטיקות וההטיות היא גישת מחקר בה נקטו פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' עמוס טברסקי, בחוקרם את השיפוטים האינטואיטיביים שעושים בני אדם כשהם נדרשים לאמוד כמויות או הסתברויות. הפרדיגמה (שיטת המחקר) בה נקטו בחנה האם שיפוטי האדם חרגו מאלה המוכתבים על ידי המודל הנורמטיבי המתאים להיסקים בתנאי אי ודאות, קרי – תורת הסטטיסטיקה וההסתברות.

בשנת 1974 פורסם בכתב העת היוקרתי סיינס, מאמר שסיכם את עבודותיהם הראשונות בתחום, שצוטט מאז כ-25,000 פעם. המאמר "שיפוט בתנאי אי ודאות: יוריסטיקות והטיות", מסכם את מהות הגישה. במחקרים השונים, בחנו החוקרים האם השיפוט האנושי חורג או עולה בקנה אחד עם התשובה האופטימלית כפי שמוכתבת על ידי מודל נורמטיבי, המתאים לנושא שנחקר. במחקרים, השיפוטים האנושיים נמצאו לעיתים קרובות מוטים, שכן חרגו מהמודל הנורמטיבי המתאים. למעשה השיפוטים אופיינו בשימוש בקיצורי דרך מחשבתיים — היוריסטיקות.

מחקריהם של טברסקי וכהנמן הובילו למהפכה ולפריצת דרך לגבי ההבנה כיצד אנשים חושבים (מעריכים, שופטים ומסיקים) בתנאי אי ודאות. פרדיגמת המחקר בה השתמשו (השוואת השיפוט האנושי למודל נורמטיבי) הניחה את התשתית למחקר בתחום השיפוטים בתנאי אי ודאות. מאז ועד היום המחקר בתחום עושה שימוש נרחב בפרדיגמה זו.

גישתם וממצאיהם לא עולים בקנה אחד עם הגישה שרווחה עד תחילת שנות השבעים, של המאה ה20, לפיה האדם הוא "סטטיסטיקאי אינטואיטיבי" טוב .

בעצם, היוריסטיקות, הן מה שהאדם למד ואימץ, כדרך התנהלות מועדפת ולכן מחייבת. במילים אחרות, דטרמיניזם שנשלט על ידי היוריסטיקות. האם אנו מכירים טיעונים דומים, שהעלו חוקרי מוח אחרים? להלן מספר דוגמאות:

הפסיכולוג דונלד הב, חוקר נוסף בתחום, מדבר על "רפלקסים נרכשים" המתפתחים מתוך ניסיון חיים וחוזרים על עצמם באופן אוטומטי. אחד הרפלקסים הללו הוא הטרנזיטיביות - אם A אז B ואם B אז C, היכולת לזהות קשרים בין פרטי מידע ברצף ולהסיק מסקנות לגביהם, ללא מאמץ מודע. חוק הב מתואר בצורה פופולריתת כ Neurons that fire togather, wire togather. כלומר עצם העובדה שיש כאן רצף פעולות ספורדי, הוא הקובע ולא תכנון מוקדם.
פרופ' הוראס בארלו, מחלוצי חקר התודעה, הדגיש את חשיבות הלמידה הסטטיסטית הבלתי מודעת בעיצוב התנהגותנו. לדבריו, המוח קולט דפוסים וקשרים בסביבה ומשתמש בהם כדי לייצר תגובות אוטומטיות שיבטיחו את הישרדותנו. הוא טוען שהסיכוי של בעל חיים לשרוד, גבוה פי כמה, אם יש לו כבר תגובה אוטומטית (רפלקס), לכל מצב אפשרי שהוא יתקל בו, כלומר הגירוי. אם כך, הזהות הייחודית של הגירוי, מפעילה את ההתנהגות, בלא שנוכל לשלוט על כך.
מודל הפנדמוניום, שפותח במקור על ידי אוליבר סלפרידג', מתאר את התהליכים הקוגניטיביים כאוסף של "דימונים / שדים חישוביים" או יחידות עיבוד המתחרות זו בזו. כל שד מגיב לגירוי מסוים, כאשר גובה הצרחות שלו, תלוי בהתאמה של הגירוי למה שהשד יודע לתת ומייצר תגובה אוטומטית, ללא צורך בעיבוד מידע מרכזי. מודל זה מדגיש את האופי המבוזר והאוטומטי של חשיבה והתנהגות.

נראה אם כן, שיוריסטיקות, רפלקסים נרכשים ולמידה סטטיסטית מנחים במידה רבה את התנהגותנו, ובכך מייתרים את הצורך בבחירה מודעת. מנגנונים אלה אינם מגבילים את חופש הבחירה - הם פשוט מאפשרים לנו לתפקד ולהסתגל למציאות המשתנה בלי לבזבז זמן ומשאבים על קבלת החלטות מודעת בכל רגע נתון. מבחינה אבולוציונית, זהו יתרון הישרדותי אדיר.

האם המשמעות היא שחופש הבחירה הוא אשליה בלבד? וכי מסוכן להאמין בו? ייתכן שכן. האשליה של בחירה חופשית עלולה לגרום לנו לחשוב שאנו יכולים להתעלם ממגבלותינו הטבעיות ומתנאי הסביבה, ולקבל החלטות שאינן מיטיבות עם סיכויי ההישרדות שלנו לטווח הארוך.

מנגד, ההכרה בכך שהתנהגותנו מושפעת עמוקות מתהליכים אוטומטיים יכולה לסייע לנו לגבש הבנה מפוכחת יותר של יכולותינו וחולשותינו. היא יכולה לעודד אותנו לאמץ שיטות לשיפור קבלת ההחלטות, כגון חשיבה ביקורתית, התייעצות עם אחרים והיצמדות לכללי התנהגות מוסכמים. בסופו של דבר, המודעות למגבלות חופש הבחירה דווקא עשויה לשפר את יכולתנו לנווט בחיים באופן אחראי ומושכל. זוהי מורשתו החשובה של דניאל כהנמן. אני לוקח זאת לתחום האימון המנטלי.

ההבנה שאנו פועלים כאוטומטים, גם כשזה פוגע בנו, מאפשרת לזהות את היוריסטיקות האלו, כמשהו שאנו אולי רוצים לשנות (אנו מכירים שמות אחר ליוריסטיקות. פרדיגמות, רפלקסים וכו) וזה בדיוק, מה שיודע לעשות המאמן המנטלי. לעזור למתאמן, לבחור, לאמץ ולהטמיע יוריסטיקות חדשות ומקדמות, במקום הישנות והמגבילות.

רוצים לדעת יותר, השאירו הודעה או התקשרו 0547855144 ואחזור אליכם לשיחה של כרבע שעה, ללא התחייבות.

דחיין? זה לא אני, זה מה שקורה לי!

Tue, 19 Mar 2024 17:29:51 GMT

הדחיינות ואיך החרדה משתלטת על התפקוד

כותרת: האם אתה דחיין כרוני? חושבים מחדש על דחיינות

אנחנו כולנו מכירים את זה - יש לנו משימה חשובה לעשות, אבל איכשהו תמיד מוצאים סיבות לדחות אותה למחר, ואז למחרתיים... פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לחוצים ברגע האחרון, מנסים בבהלה להספיק הכל.

אם אתם מזדהים עם התיאור הזה, אתם לא לבד. דחיינות היא תופעה נפוצה מאוד. אבל האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם למה אנחנו בעצם מדחים דברים? האם זה באמת מתוך עצלנות או חוסר אחריות?

פסיכולוגים רבים רואים בדחיינות תופעה שלילית שצריך "לרפא". אבל אני רוצה להציע כאן פרספקטיבה שונה.

לפי הניסיון שלי כמאמן, דחיינות איננה הבעיה האמיתית. היא בסך הכל סימפטום - סימן חיצוני לקושי פנימי עמוק יותר. כשאנחנו דוחים משימות, זה לא בגלל שאנחנו לא אחראיים או לא אכפתיים. להיפך, זה קורה בגלל שאנחנו אכפתיים מדי - אנחנו חוששים מכישלון ודחייה.

בפסיכולוגיה קוראים לזה תגובת "Fight, Flight or Freeze" - ברח, הילחם או קפא. זוהי תגובה אוטומטית של הגוף והנפש שלנו לסכנה מורגשת. ברגע שאנחנו חווים לחץ, איום או חרדה גבוהה, מערכת העצבים שלנו נכנסת להיפר-דרייב ומשתקת את היכולת שלנו לתפקד.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים במישהו (או בעצמכם) שמתנהג בדחיינות כרונית לגבי משימה מסוימת - נסו להבין מה מפחיד אותו כל כך בקשר אליה. אל תגידו לו "פשוט תתאמץ ותעשה את זה". זה לא יעזור. במקום זה, נסו לתמוך ולעודד. עזרו לו לפרק את המשימה המאיימת לצעדים קטנים יותר. ליווי אמפתי ומעצים יכול לפעול פלאים.

והכי חשוב - אל תשפטו או תתייגו אף אחד כ"דחיין". הדחיינות איננה מהות של האדם. היא תגובה מובנת לחרדה. כשמבינים את השורשים האמיתיים של הבעיה, אפשר גם למצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתה.

ככל שנלמד להתבונן בדחיינות באופן אמפתי וחומל, כך נוכל לעזור לעצמנו ולאחרים להשתחרר ממנה ולנצח את הפחדים שמניעים אותה. זה לא תמיד יהיה קל, אבל זו ההתחלה של מסע מרתק להעצמה אישית.

מה דעתכם על זווית המבט הזו? האם גם אתם חושבים שדחיינות היא סימפטום ולא הבעיה עצמה? אשמח לשמוע את התובנות שלכם בנושא!

אל תתקעו עם הדחיינות בדרך להתגבר עליה. צלצלו היום 0547855144 או כתבו ל yigalef@gmail.com והדחיינות תהיה נחלת העבר.

אותנטיות = עוצמה!

Wed, 05 Oct 2022 12:29:54 GMT

כשאני חש רגשות שליליים, סימן שאני פועל מתוך חולשה

פתח דבר

אותנטיות היא אולי המושג החשוב ביותר, שאני, כמאמן מנטלי, מלמד את המתאמנים שלי. כשהמתאמן מבין את המושג ולומד להשתמש בו, הוא רוכש את הכלי הכי משמעותי, לבניית העוצמה שלו, בדרך אל האושר האישי שלו.

אותנטיות, כך אדע האם אני פועל מתוך עוצמה או חולשה

חשוב להגדיר מלכתחילה, שלהיות אותנטי, אינו דבר טוב או רע, האותנטיות אינה ערך, אלא מדד לעוצמה שמפעילה כל אחד מאיתנו.

המונח "אותנטיות" שאוב מהעולם של האימון הקיומני / האקזיסטנציאליסטי. זוהי תפיסה הגורסת שאין השגחה עליונה ואישית, שכל אחד נולד להוריו, רק כי נותר הריון שעבר בשלום ושאף אחד לא התווה לנו את הדרך ללכת בה ואת המשמעות של חיינו. כמו שאמר סארטר, "הקיום קודם למהות" כלומר, רק כשבני האדם נחשפו לחוסר המשמעות של חייהם ולא הצליחו להבין את הסבל שלהם, הם יצרו תירוצים לחייהם, באמצעות היתלות בכוחות עליונים, ש"ציוו" עליהם למלא צווים ולקיים ערכים הומניים. זה נתן להם הצדקה לסבל ולכן הם נאחזו במהות המומצאת, כדבר שמאפשר את קיומם כאן. כלומר הקיום הדל יצר את הסבל, הסבל יצר את המהות ומאז אנו משועבדים למהות כל שהיא, מבלי לראות שהיא רק סיפור מומצא. במילים אחרות, אין תכנית אב, אין כוח עליון, אלא רק קיום "אדיש" שהאדם נאלץ להמציא את מושג המהות, כדי לשרוד בו.

מתוך השאלה של האם יש בכלל אמת ואם כן, מהי, מניחה הפילוסופיה הקיומנית שהאמת קיימת, אבל רק כאמת סובייקטיבית ולא אמת אובייקטיבית. המסקנה הזו קובעת שהאדם יכול להיות אמיתי או שקרי, רק ביחס למה שקיים בתודעה שלו. אין אמת ושקר, כמו גם יפה מול מכוער, או צודק מול שוגה, אלא רק ברמה האישית ולכן האדם אינו יכול לומר שום דבר לגבי ערכים אלו, אצל השני. עכשו רק נשאר לאדם לשאול את השאלה "מהי האמת שלי" או במילים אחרות, מתי אני אותנטי או לא.

האותנטיות היא מדד שאדם יכול להפעילו רק על עצמו ולשאול " היכן אני משקר לעצמי, מול האמת שלי"? הרי אין לו מושג, מהן האמיתות האלטרנטיביות, הקיימות במוחו של כל אדם אחר. נסיון לומר לאדם השני "אתה טועה בגישתך" או לכפות עליו לחשוב או לפעול בצורה מסוימת, זו התיימרות. הרי אין לאף אדם את היכולת, לראות באמת, מהי האמת של האדם שמולו. יתר על כן, לרוב גם האדם הזה, לא יודע שהאמת שלו, היא רק שלו וכמוה יש אמיתות כמספר בני האדם בתבל.

האם האדם שמסתכל במראה, באמת יודע מי הוא?

האימון לאותנטיות.

ברמה האימונית, האותנטיות היא המדד שמציב בפני המתאמן את התשובה לשאלה, האם הוא חי את המציאות שלו, או את הסיפורים שמניעים את חייו, ללא כל תקפות ממשית.

אני כמאמן מנטלי, מלמד עוצמה ודרך התנהלות מנטלית מקדמת. זה נעשה בדומה לדרך שבה מאמן ספורט, מלמד עוצמה והתנהלות ספורטיבית נכונה. האותנטיות היא כלי אבחוני, שניתן להשתמש בו, בשני התחומים. למשל, אדם שרוצה לרוץ מרתון, מבלי להיעזר במאמן, לא מבין מהי חלוקת כוחות, איך לאכול לקראת ואיך לתגבר את השרירים בצורה האופטימלית. התוצאה היא שהוא לא מסיים את הריצה. הוא חש ככשלון וסובל. אבל אם הוא היה אותנטי, הוא היה מבין שההחלטה שלו היתה שגויה, שלא היה לו סיכוי להצליח וכך הוא היה יכול לוותר על הסבל, להחליט להתאמן נכון ועם מאמן ולהצליח.
כך גם באימון המנטלי, אדם אינו מודע לחוסר הידע, או הידע השגוי שהוא מחזיק. אם ינסה לשפר את מצבו על ידי "חיים כרגיל" הוא נמשיך וייכשל. גם כאן, המאמן המנטלי יכול לתת לו את הידע הנדרש ולאפשר לו לפתח את עצמו.

האותנטיות היא חמקמקה. איך אני יכול לדעת באם אני אותנטי או לא? האם יש איזה "נייר לקמוס" שיאמר לי אם אני אותנטי או לא? מתברר שיש. בכל פעם שאדם חש רגשות שליליים. כלומר כועס, מאוכזב, עצוב, ציני וכו', הוא אינו אותנטי. אז רגע, לפני שאתם זורקים עלי עגבניות רקובות, הקשיבו להסבר.
רגשות שליליים, הם תולדה של סיפור רע שאנו מספרים לעצמנו, כתוצאה ממה שקרה או מתוך ידיעה פנימית. אבל אם נבחן את מרכיבי הסיפור, נמצא שמי שגרם לנו לחיות את הסיפור הרע, כבר לא בסביבה מבחינת מקום וזמן. גם מי שאולי עשה משהו שהכעיס אותנו או מישהו בעבר, נניח שההורים, ש"דפקו לנו את החיים", כבר לא נוכח והשפעתו בפועל פגה. אבל תבניות המוח שלנו זוכרות ופועלות, כאילו והוא עדיין כאן וממשיך לפגוע בנו. אם כך, אז על מי אנו כועסים או ממי אנו מאוכזבים?
אם נדמיין שיש בנו כל מיני ישויות, שמרכיבות את התודעה שלנו (ע"ע Voice dialogue), הרי שאנו נמצאים בשיחה עם הישויות שלנו, שעדיין "עושות אתת המלחמה שלנו", כי זה מה שהן יודעות. כן, במצב של תחושות שליליות, אנחנו רבים עם עצמנו, גם אם נדמה לנו שאנו במלחמה עם אנשים וזיכרונות מאנשים. זו דוגמה לחוסר אותנטיות.
אם נבין זאת, נבין גם, שזו מלחמה אבודה. שרק מחלישה אותנו, אבל לא עוזרת בשום צורה ואופן. נוכל לוותר על המשך המלחמה בעצמנו, להבין ש"זה מה שיש" זה לא טוב וזה לא רע ואם אפשר לוותר על התחושה הזו, אז קדימה, בואו ונעשה זאת. פתאום, לאחר שוויתרנו, אנו מתמלאים עוצמה והדברים נעשים קלים יותר. כך נראית אותנטיות. למי שמעודכן במשנה הבודהיסטית, אומר שזה רעיון מקביל לרעיון ה"אין" או ה"ריקות". בקצרה, אם אנו יוצאים מנקודת המבט שאין כלום, אנו חופשיים, כבני האדם, למלא את הריק הזה, בכל מה שאנו רוצים.

זו לא עבודה קלה. אנשים לא ממהרים לוותר על הכעסים והאכזבות שלהם. זה פוטר אותם מאחריות למצבם ומאפשר "להתפנק במסכנות שלהם", אבל הם סובלים כל הזמן. רק לאחר שעזרתי למתאמנים, "לקלף" את השכבות המגינות ולראות את החלק הפנימי שסובל ואת היכולת לפטור אותו מהסבל, הם לומדים לזהות מתי הם אותנטיים ומתי לא, לוותר על הסבל מתוך הבנת האותנטיות ולהיפתח לאושר.

התהליך האימוני, שאני מאמין בו, גורם לאדם לזהות את העולם הפנימי שלו, את הגדולה שחבויה בו, כי הוא הסתיר אותה מתוך פחד, לבחור במציאות שהוא רוצה ולחיות אותה. כך הוא מוותר על הסבל ומעז להצליח, גם אם האחרים יגידו לו שהוא שוגה. מקור העוצמה שלו הוא עצמו. התקשרו 0547855144, כדי ללמוד עוד על התהליך.

ההזמנה שלי אליכם היא להיפתח לאפשרויות של האימון המנטלי, ללמוד אהבה עצמית , עוצמה, מחויבות, בטחון וערך עצמיים ומחויבות ובחירה בחיים שאוהבים.

התקשרו 0547855144 או השאירו הודעה כדי ללמוד עוד על האימון המנטלי ואיכות החיים שהוא מציע לכם.

השינוי יכול להתחיל כאן ועכשו

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

האתר שלי

פודקסטים בנושא משמעת ולמידה

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

ולמיטיבי לכת ממש :

הזדמנות עבורכם - כל מי שמעוניין, מוזמן לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות. לחצו לתאם את השיחה

לימונצ'לו או לא להיות?

Tue, 06 Sep 2022 04:09:46 GMT

החוויה האישית שלי היא שקובעת

פתח דבר

כשאנחנו מעניקים משהו, או אומרים אמירה מסויימת, אנחנו מצפים שהמקבל או השומע, יבין זאת כמונו. האם זו זכותנו, או שמרגע והוצאנו זאת לחלל העולם, זה לא שלנו ואיננו יכולים לקבוע עבור האחר, את המשמעות והמהות של הדבר עבורו? האם חוסר היכולת, או הסירוב שלו לקבל את המהות, שאנו ראינו בו וההחלטה לאמץ מהות אחרת, היא לגיטימית או לא? במילים אחרות, "אתה לא תגיד לי, מה נתת לי, אני אחליט מה זה עבורי"!

לימונצ'לו או לא להיות?
נפגשתי עם אחי ושוחחנו. כבעל מסעדה לשעבר, סיפרתי לו שהייתי לוקח מנה קלאסית ומכין אותה עם שינוי שמבחינתי התבקש. למה? כי חומרי הגלם שונים, כי הטעמים בארץ שונים וכו'. ציינתי שחבר שלי התעקש, שאיני יכול לקרוא למנה בשם המקורי, כי אלו כבר לא אותם המרכיבים. מקסימום נניח "פטה כבד נוסח מדיירה, א-לה יגאל." כלומר, אני צריך לדייק ולשמור על כל המפרט המדויק של המנה, אם אני רוצה לקרוא לה בשם הקלאסי.

אחי הסכים עם החבר וגם הזכיר לי שפעם הוא הכין משקה שאני קראתי לו לימונצ'לו, אבל הוא התנגד, כי מבחינתו, הוא לא הכין לימונצ'לו, אלא משהו אחר. "עבורי זה היה לימונצ'לו" אמרתי. "לא" היתה התשובה "כי אני לא הכנתי לימונצ'לו".

"מי קובע?" שאלתי "אתה הכנת לי משהו שהוא לימונצ'לו עבורי. יכול להיות שבגלל שאיני אוהב משקאות מקליפה של לימון, כולם בעיני לימונצ'לו. מה שאתה חושב שעשית, לא קובע עבורי, אלא הטעם שלי.

אחי המשיך להתנגד לכך "לא ולא אני לא הכנתי לימונצ'לו".

"ברגע שהגשת את מה שהכנת, כבר אין לך בעלות עליו ועכשו הוא נתון לפרשנות של הטועם. אין לך שליטה על מה אני אראה או אחוש בזה.

האנקדוטה הזו פתחה דיון מרתק. מה קובע את המהות, כלומר האיכות הבסיסית של משהו? האם כוונת היצרן / אמן וכו' או מה שהמתבונן / משתמש וכו' רואה במשהו הזה?

אז מה קובע, הכוונה של הנותן, או ההתממשות של החוויה, אצל המקבל? שאלות ותהיות:

· מה רואה אדם שרואה רק שחור ולבן, כאשר הוא צופה בסרט בצבע מלא? האם הוא רואה סרט בצבע או סרט בשחור לבן?

· מה מריח אדם, שלקה בחוש הריח, כתוצאה מהקורונה, כאשר נותנים לו להריח בושם בריח נרקיסים?

אלו שאלות, שאין להן הרבה השלכות מנטליות, אבל הנה שאלות כבדות משקל ברמה ההתנהגותית והאתית.:

· האם אני יכול לצפות ולדרוש שמילה שאמרתי, תיקלט עם אותה המשמעות שאני נתתי לה? אולי המחמאה שלי, נקלטה כביקורת?. האם אני יכול להתעקש על הפרשנות שלו, אם הוא נעלב מהמילה שלי?

· כשאדם מותח עלי ביקורת, האם אני חייב להקשיב לה, אם לא ביקשתי את דעתו?

· אם מישהו נתן לי תמונה שהוא מאד מעריך, האם זה מחייב אותי לתלות אותה על הקיר?

· אם אני שולח מכתב אהבה לאשה, האם היא חייבת לראות בזה מכתב אהבה ולא הטרדה?

התפיסה שלי היא, כאשר משהו כגון מילה, חפץ, רעיון, מזון וכו', יוצאים מידי הנותן, הרי שהמהות שלהם, היא זו שהמקבל נותן להם. הנותן, אינו יכול לצפות שהמקבל, יראה זאת כך.

אם נסתכל על התמונה, הרי שלצלם היתה כוונה כלשהי . אבל אפשר לראות כאן, כמה אפשרויות להתרשמות.

האם המצלמה הקרובה, נקרא לה הראשית, היא מוקד התמונה?

האם המצלמה שנראית בצג של המצלמה הראשית, היא מוקד התמונה?

האם תמונת הרחוב במצלמה הפנימית, היא מה שהמצלמה "רואה עכשו" ואז אנו יכולים למקם אותה במקום כלשהו בזמן, או שזו תמונה מהעבר שמוצגת ואז אין לנו שום רמז היכן צולמה התמונה הראשית?

אז מי קובע זאת? הצלם שצילם, או מי שמתבונן? הדעה שלי היא שמרגע שהתמונה צולמה ופורסמה, אין לצלם שום יכולת להשפיע על הדרך בה היא נקלטת על ידי אנשים.
זה כמובן נכון לגבי התרשמות ופרשנות מספרות, מוזיקה ושאר תחומים חווייתיים. אבל זה גם נכון, לגבי כל מה שאנו מאמינים בו, רק כי פעם קובעה בנו התפיסה האקראית הזו.

ביטוי עוצמתי מאד ניתן לדילמה זו בשירו של נתן אלתרמן "ניגון עתיק".

מצד אחד, הצהרת אהבה והתמסרות בלתי סופית:

אם תאמרי אל מחול לרדת,
על אחרון מיתרי אנגן לך.
אם תחסר לך מתנת הולדת,
את חיי ומותי אתן לך.

אם לחם תאבי או יין,
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיני השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם.

ומצד שני, ציפיה בלתי הגיונית ובלתי מוסרית, לציות מלא:

אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך.

האם האהבה שמובעת בבתים הראשונים, מצדיקה את הציפיה לציות העיוור? האם בגין הצהרת האהבה, יכול האוהב למנוע מהאהוב.ה להתנהג כרצונו של האוהב? האם בכלל, מה שניתן כאהבה, זו אכן אהבה, או צורך בשליטה וכפייה?

איך זה מתקשר להעצמה מנטלית?

כמה פעמים אנחנו מתקשרים עם אנשים שונים, כבני משפחה, חברים, קולגות וכו' וחשים שהם הגיבו, בשונה ממה שחשבנו שיקרה? כמה זה פגע בנו והחליש אותנו? כמה פעמים כעסנו עליהם וגם רבנו או אפילו ניתקנו יחסים. למה זה קרה? כי חשבנו שהציפיות שלנו מחייבות את השני ולא כך הוא הדבר.

אם היינו מבינים שכל מה שעשינו, יש לו רק את המשמעות שאנו נתנו ומשמעות זו, ואינה מחייבת את האחר. לא נצפה שהוא יסכים איתנו ויפעל על פי רצוננו. אם נזכור שכל אדם אחר, ייתן לכך משמעות שונה מזו שאנו ציפינו שהוא ייתן, הרי שצריך להיות גם ברור שהתגובה שלו תהא שונה ממה שציפינו.

התחום הזה באימון, שאני מפתח עם המתאמן, נקרא אותנטיות. הוא בוחן עד כמה אנו נאמנים למי שאנחנו בחרנו להיות ולא מוותרים על עצמנו ועוסקים למשל, בריצוי של האחרים. הריצוי הוא דבר הגורם לנו לסבל וחרדות. כשאדם אותנטי, הוא עוצמתי, חופשי ומוגן מסבל.

התקשרו 0547855144 או השאירו הודעה כדי ללמוד עוד על האימון המנטלי ואיכות החיים שהוא מציע לכם.

השינוי יכול להתחיל כאן ועכשו

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

האתר שלי

פודקסטים בנושא משמעת ולמידה

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

ולמיטיבי לכת ממש :

הזדמנות עבורכם - כל מי שמעוניין, מוזמן לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות. לחצו לתאם את השיחה

אימון מול אמונה

Thu, 18 Aug 2022 09:19:12 GMT

אימון מנטלי ועשרת הדברות

האם עשרת הדברות ושאר המצוות בתורה ובעצם בכל הדתות בעולם, הינן ישויות אוניברסליות, שנכונות תמיד, או המצאות אנושיות, שנועדו להשיג מטרה? ושאלה נוספת, כיצד יכולה התשובה לשאלה זו, להשפיע על תהליך של האימון המנטלי?

אם תשאלו אדם מאמין, הוא יאמר לדעתי, שעשרת הדברות וכל ההנחיות בתורה, הן אוניברסליות ונועדו א-פריורי, כדי להדריך את האדם בהתנהלותו. הם תמיד נכונות ומתקיימות, גם בהעדרו של האדם. מקור הערכים הוא כמובן האל, במופעיו השונים. אי הקפדה על ערכים אלו, יגרור את חרון אפו של האל.

כמה יפה וכמה נוח. לא צריך להסביר ולשכנע, פשוט מאיימים בנורא מכל וזה עובד נפלא. זו הגישה האמונית.

מצד שני, אפשר להסתכל על כך, מנקודת מבט אחרת, לגיטימית לא פחות מהגישה האמונית. בואו נדבר אקזיסטנציאליזם, או בלשונו של סארטר, "הקיום קודם למהות" בעצם נולדנו כי אבא ואמא עשו סקס וזה נקלט. נולדנו לעולם, ללא תכנית אב, ללא השגחה פרטית, אלא פשוט הגענו ונאלצנו להתמודד. זה אומר שאנחנו בעצם קובעים את המהות של קיומנו, על סמך ההתנסויות שלנו וממהות זו, נגזרת ההתנהלות שלנו בעולם.

גילוי נאות, זו הגישה בה אני מאמין ועל פיה אני מאמן. יש לכם שאלות בנושא? התקשרו 0547855144 ואנסה לעשות סדר ולהסביר.

המסקנה הראשונה מהתיאור הזה היא שמאחר ואין מהות אמיתית, הרי שאין למעשה ערכים אוניברסליים. אין טוב ואין רע, אין יפה ואין מכוער. אין איסורים כ"אל תרצח, אל תגנוב" וכו', ברמה האוניברסלית. אלא בני האדם יצרו את אותם הערכים לתועלתם. הקיום העלוב, לא הספיק כדי להצדיק את המשכיותו ולכן היה צורך לבנות סיפור מתוחכם, שיצק תוכן אל תוך החיים העלובים. תוכן זה, היה חזק מנטלית יותר מתחושת חוסר האונים ואיפשר את גיוס המשאבים המנטליים, שיאפשרו את המשך ההשרדות. זה למעשה המניע החזק ביותר שקיים.
הגורם העוצמתי ביותר להישרדותו של האדם, היתה יכולתו להתחבר לקבוצות וחברות. היה צורך בקווים מנחים ליצירה של ההתחברות הזאת. הערכים היפים שלנו, נוצרו כאשר האנשים הבינו שכדי לשרוד, הם צריכים להתחבר וכדי להתחבר, הם צריכים את ההסכמות של אנשים אחרים והיה צריך לכרות בריתות קונספטואליות, כלומר להסכים לקבל רעיונות שיגבילו את החופש של כל אחד, לפגוע בשני. לא תרצח אינו חוק אלוהי, הוא הסכם בין בני האדם, שיוצר סביבה בטוחה, לחיים ביחד. כנ"ל כל מצוות "האל תעשה" מצוות "העשה" הן בנייה ראשונית, של קודקס התנהגות שמאפשר קיום של חיים משותפים. מתפיסה זו נובעת המסקנה, שאת המצוות, כתבו בני אדם. מדובר היה באנשים, שהיו משכמם ומעלה, שהבינו מה דרוש וכתבו זאת בדרך מתוחכמת. נוצרו קודקסים שכללו גם הנחיות מדויקות וגם איומים בעונשים נוראיים, אם ההנחיות יופרו.

מספרי הסיפורים הפכו להיות הבסיס למהות של הקיום האנושי!

אז איך זה קשור לאימון?

אם אדם חי תחת הגישה שהוא כלי משחק בידי כוח גדול ממנו, הוא ייכנע להנחיות ויסמוך על כך, שבכך הוא יישמר ויצליח. הוא ישאל שאלות כמו "מדוע רשע וטוב לו וצדיק ורע לו?" אבל לא יעז לשאול שאלות קיומיות, כי כל התשובות כבר ניתנו. לעזור לו לוותר על הסבל, יכול רק איש הדת, או מנהיג הכת, ששולטים בתודעה שלו.

אדם שמבין שהוא המקור לעוצמה של עצמו, אבל לא מבין שהוא ורק הוא יכול לבנות עבור עצמו את המציאות שלו, יחיה בפחד וחרדה, כי הוא חי ללא גבולות וללא גבולות אין חופש, רק מרחב עצום של פחד קיומי. רק כשהוא מבין, מתוך חינוכו, או באמצעות התהליך האימוני, שהוא היחיד שיכול להחליט עבור עצמו ומכאן תגיע גדולתו ועוצמתו, הוט יוכל לוותר על הפחד ולהעז לבחור במה שהוא רוצה. כשהוא מבין שאין טוב ואין רע, אלא רק הסכמים חברתיים וחוקים, הוא יכול לבחור לציית לחוקים ולהסכמים, לא כדי לקבל משוב חיובי, אלא מתוך העוצמה הפנימית שלו והסירות לפעול, שלא על פי מה שהוא מאמין. לזה קוראים אותנטיות.
עשרת הדברות אינן מצוות אוניברסליות, אלא אם החברה בה האדם חי, בחרה בהן ככאלו ואז הן מחייבות. לא תרצח, אינו ערך אוניברסלי, כי בני האדם רוצחים זה את זה במלחמות, בטקסים פגאניים והוצאות להורג על ידי האינקוויזיציה. לא תחמוד אשת רעך, לא תפס בתקופה הפיאודלית, בה היתה לאדון הזכות "לקטוף את הדובדבן" מכל נערה שנשאה באחוזתו. במילים אחרות, עשרת הדברות הן המלצה. הערכים בפועל, נקבעים על ידי החברה בה הוא חי.

התהליך האימוני, שאני מאמין בו, גורם לאדם לזהות את העולם הפנימי של, את הגדולה שחבויה בו, כי הוא הסתיר אותה מתוך פחד, לבחור במציאות שהוא רוצה ולחיות אותה. כך הוא מוותר על הסבל ומעז להצליח, גם אם האחרים יגידו לו שהוא שוגה. מקור העוצמה שלו הוא עצמו. התקשרו 0547855144, כדי ללמוד עוד על התהליך.

התקשרו 0547855144 או השאירו הודעה כדי ללמוד עוד על האימון המנטלי ואיכות החיים שהוא מציע לכם.

השינוי יכול להתחיל כאן ועכשו

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

האתר שלי

פודקסטים בנושא משמעת ולמידה

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

ולמיטיבי לכת ממש :

הזדמנות עבורכם - כל מי שמעוניין, מוזמן לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות. לחצו לתאם את השיחה

מאניה - דפרסיה, מונדיאל והאמא של השופט.

Fri, 29 Jul 2022 14:25:05 GMT

אני איש של מצבי רוח. עליות ומורדות, תחושות עצמה ואחר כך חרדות וחוסר עצמה. יש לזה שמות שכבר הפכו למושגים כמו "ביפולריות", מניה דפרסיה, הפרעה דו קוטבית וכו'. מקריאה ולמידה של התופעה הזו, התברר לי שהמומחים קבעו שמדובר בהפרעה מוחית. הפרעה הגורמת לתנודות קיצוניות במצב הרוח, באנרגיה, ברמת הפעילות וביכולת להוציא לפועל, פעילויות יומיומיות. וואו, לא פחות ולא יותר .

במקביל התברר שהאבחנה לזיהוי המחלה, היא "מדויקת ביותר". משהו כמו " אדם יאובחן כסובל מהתקף/אפיזודה מאנית או דפרסיבית אם יש לו מספר סימפטומים למשך רוב היום כמעט כל יום במשך שבוע או שבועיים".

אתם מבינים שאני ציני לחלוטין, כשאני אומר אבחנה מדויקת.

זה ממש הזוי. הרי אין לי באמת משהו פיזי במוח שאפשר לגלות כלקוי. פשוט אין דבר כזה. מדובר רק באוסף סטטיסטי של סימפטומים, שאין למומחים מושג, מדוע הוא קורה.

רגע אם מה שקובע את המחלה הוא הסימפטום, אז איך אפשר לדעת מה מקור הבעיה? האמת, שאי אפשר.

אם כך, הרי אולי בכלל אין לי לקות, או מחלה כזו?! אולי זו רק תוצאה של משהו אחר, שאליו המומחים לא מתייחסים?

מהו הגורם למאניה דפרסיה, שאותו המומחים לא מזהים?

שאלה זו בוערת בעצמותי כבר שנים רבות ולכן ניהלתי מעקב, מתי אני למטה ומתי למעלה. בדקתי זאת לאורך כמה שנים וגיליתי משהו מרתק. כשקבלתי משובים טובים בגין הפעולות שלי, הייתי בהיי, ממש על גג העולם. כשקבלתי משובים שליליים, בגין פעולותי, הייתי למטה. דרך אגב, המשובים ברובם, היו משובים פנימיים, שאני נתתי לעצמי והשפיעו, כמו משובים מבחוץ.

אז אולי די עם הסיפורים שמספרים לנו. בואו נבחן את ההנחה, שהמאניה דפרסיה אינה כלל מחלה, אלא תגובה למשובים שאדם מקבל, לאורך חייו. לא מאמינים?

הנה דוגמא טובה, המונדיאל. ראינו קהל שלם נכנס לדיכאון בגלל שער שקבוצתו ספגה. זה קרה כי היה משוב שלילי. אחר כך הקבוצה שהוא אוהד, הבקיעה והקהל שאוהד אותה, היה בשיכרון חושים. אם חס וחלילה, הקבוצה שלו ספגה שוב שער, שלא לדבר על הפסד, שוב הדיכאון השתלט.

לפי הסימפטומים, הרי שכל הקהל חווה מאניה דפרסיה, לאורך משחק הכדורגל. אחר כך הקהל הולך הביתה, כשרישומי המשחק ניכרים בו. כך זה היה לאורך כל תקופת המונדיאל שארכה יותר משבועיים, פעם הולכים במאניה ופעם בדיפרסיה. זה עונה בדיוק להגדרה " אדם יאובחן כסובל מהתקף/אפיזודה מאנית או דפרסיבית אם יש לו מספר סימפטומים למשך רוב היום כמעט כל יום במשך שבוע או שבועיים".

מה קרה? האם לכל הקהל הייתה "הפרעה מוחית……? ברור שלא. אולי מאניה דפרסיה אינה מחלה או לקות, אלא תגובה למשוב שמקבלים.

אז מהו המשוב, מה תפקידו, למה הוא כל כך משפיע על חיינו ואיך זה מתקשר עם מה שמספרים לנו על הפרעות קשב וריכוז?

סינדרום הסבל FFF מול סינדרום האושר EEE.

אם אני מופיע לפגישה עיוורת עם אשה ונדחה או לראיון עבודה ומקבל תשובה שלילית, אני חש חרדה. החרדה מבטאת את אי הודאות שאני חש לגבי היכולת שלי לרכוש את ליבה של אשה, או להתקבל למקום עבודה.

החרדה היא תופעה פיזיולוגית שמפעילה אותי, בצורות שונות, שנכללות בסינדרום (אוסף של סימפטומים) שנקרא FFF – Fight, Freeze or Flight, כלומר "הלחם, ברח או קפא". כשהחרדה קיימת, מופעל ה FFF, שמלווה בתחושות ובהתנהגויות שאנו מגדירים כשליליות:

• התנהגויות – אלימות, וכחנות, חוסר שקט, בריחה מהתמודדות, המנעות מעשיה וכו'

• רגשות – כעס, ביקורת, פחד, סלידה, עצב, שנאה, ועוד.

זו הסיבה שאני קורא לסינדרום ה FFF , סינדרום הסבל

האם קיימת אפשרות להמנע מהסבל? התשובה היא כן.

איך משיגים זאת?

נבחן את השפעתו של המשוב החיובי, כמקור לאושר.

אם סינדרום ה FFF הוא המופע של משובים שליליים, האם קיים ואיך יראה המופע של משובים חיוביים?

לאורך שנותי כמאמן מנטלי וכמי שחקר את הדרך בה התודעה שלנו מגיבה לגירויים, זיהיתי לשיטתי, מנגנון שמופעל על ידי המשובים החיוביים והינו המנגנון המקביל למנגנון של ה FFF. הוא מנגנון שקראתי לו סינדרום האושר או EEE – Elevation, Enthusiasm & Excitement. בעברית, התרוממות רוח, התלהבות והתרגשות. סינדרום ה EEE אחראי על יצירת הרגשות המעצימים, כשמחה, אושר שביעות רצון וכו.

כל משוב שנתפס כחיובי, להבדיל ממשוב שנתפס כמניפולציה, עושה בנו פלאים. מילה טובה, טפיחה על השכם, תגמול כזה או אחר, כתגובה לפעולה שלנו, יוצר דרישה לעוד מאותו דבר כיפי. זה אמנם תוצאה של תהליכים כימיים וחשמליים במוח, אבל אנו "מרגישים" שזה אמיתי. אנחנו ננסה לחזור על אותה פעולה ככל האפשר, כדי לקבל שוב את המשוב החיובי.

כאשר זה מצליח, תהליך הלמידה מקבע את ההרגשה ואת הפעולה שגרמה לקבלת המשוב המענג.

לפעמים ההבדל בין לחיות חיים מאושרים לחיים עם סבל (ברמה יחסית לא המוחלטת), הוא היכולת והנכונות של ההורים לתת משוב חיובי. זה ממשיך לאורך כל החיים. אם למדנו כיצד לפעול כדי לקבל משוב חיובי, אנו תמיד נפעל כך. אנו נפעל כך, גם אם זה לא במקום או יוצר בעיות אחרות, כי ההתנהגות הזו היא כבר תבנית מוח רפלקסיבית.

אנו מרצים אנשים אחרים, כדי שיאהבו אותנו ואהבה היא המשוב החיובי החזק ביותר.

אנו מתקשטים, מדברים בצורה מתוחכמת , כדי שיעריכו ויעריצו אותנו. לפעמים התבניות האלו הופכות להיות מרכיב כל כך חזק באישיותנו, שהוא ממלא בעצם את רוב הפעילות היומית שלנו. אנחנו חייבים להראות טוב ולהימנע מלהראות רע. שום דבר אחר אינו חשוב יותר.
כמאמן מנטלי, אני מודע לסכנה שבחיפוש אחר האושר ומאמן את המתאמנים שלי, שלהרגיש טוב ממשוב חיובי, זה מעולה. לצפות כל הזמן למשוב כזה, עלול לגרום שוב לאכזבה ולסבל. השינוי המנטלי שהמתאמן עובר, הוא להבין זאת ולקבל שמשוב חיובי הוא טוב, אבל הוא לא מובטח ושמשוב שלילי, גם הוא אינו סוף העולם, כי שינוי בהתנהגות, עשוי להביא לקבלת משובים חיוביים.

ישנם מקצועות לימוד שמקובלים על רוב הילדים כמשעממים ובלתי ניתנים ללמידה. עבורי למשל, מדובר בדקדוק עברי. אבל ראיתי תלמידים (די מעטים, אני מוכרח לומר), שהצליחו ללמוד וקבלו ציון טוב בדקדוק. המשוב החיובי דירבן אותם להתמקצע ולהשתפר כדי להמשיך ולקבל את המשוב הזה. במילים אחרות, אין מקצוע משעמם באמת, אלא רק מקצוע, שבו התלמיד, לא מקבל משוב חיובי. התוצאה FFF במקום EEE

ככל שנקבל יותר משובים חיוביים בתחום מסוים, סינדרום ה EEE, יגרום למוח להפריש את הכימיקלים והנוירוטרנסמיטרים, שאנו כל כך אוהבים. כשזה קורה, אנו נרצה לעסוק בו יותר ולהיות המובילים בו, כי אנחנו כבר יכולים לחזות ולהתרגש מהמשובים החיוביים שנקבל.

אני אינני כשלון, אני עושה דברים שנכשלים ואני סובל.

Tue, 26 Jul 2022 05:09:19 GMT

אימון מנטלי - מודעות מעצבת תודעה

כללי

האימון המנטלי, הוא תהליך שמאפשר לי כמאמן מנטלי, לסייע למתאמן להתחזק במקומות בהם הוא מרגיש חלש, לא אפקטיבי ולכן לא מצליח לממש את עצמו. זה מצב של סבל. האימון מאפשר למתאמן לפעול מתוך עוצמה, אפקטיביות ולהביא את עצמו לידי ביטוי מלא ולהחליף את הסבל בתחושת האושר. בהגדרה פורמלית יותר, האימון המנטלי הוא תהליך הכיוונון וההתאמה, של היכולות המוחיות לרמה הגבוהה של תפקוד אפקטיבי והצלחה. הוא מאפשר פיתוח של רמת מודעות גבוהה שמאפשרת ומעצבת תודעה של אדם מצליח ומאושר.

התפיסה שאני מציע, יוצאת מההבנה שכאשר אדם סובל, מוטרד מחרדות ופחדים, מקבל החלטות שפוגעות בעצמו או מתקשה לתחזק זוגיות, מיניות, עבודה וכו', הוא פועל מתוך חולשה של "השרירים התודעתיים" שלו, בדיוק כמו ספורטאי, שנכשל, כי לא התאמן.

ההזמנה שלי אליכם היא להיפתח לאפשרויות של האימון המנטלי, ללמוד אהבה עצמית , עוצמה, מחויבות, בטחון וערך עצמיים, מחויבות ולבחור בחיים שאוהבים.

האימון – שינוי בדפוסי ההתנהגות, לקבלת תוצאות אחרות ועוצמתיות.

אם אדם שלא למד כיצד לרוץ מרתון, ינסה לרוץ 42 קילומטר, בלי ללמוד על הפיזיולוגיה שלו, על חלוקת הכוח תזונה מתאימה, הוא יכשל לבטח. ברור שהוא אינו לקוי או לא מתאים לרוץ מרתון, אלא פשוט לא יודע כיצד. גם אדם שלא למד כיצד להשקיע את כספו בבורסה, ייכשל, למרות שהוא עצמו אינו לקוי או סובל מהפרעה כלשהי. חוסר הידע הוא המקור לכישלון.

את האימון המנטלי, אני מקיים במכון הכושר של המוח. זהו מרחב שנוצר בסטודיו של המאמן, שבו המתאמן מבקש להתאמן, מקבל עליו את הכללים ומחויב לעצמו, להשיג תוצאות עבור עצמו. העבודה והמאמץ הם שלו ובאחריותו. המאמן רק מתווה את הדרך. כמו באימון ספורט, המאמן אינו רץ ואינו מתאמץ במקום המתאמן, אלא רק מאפשר לו לגלות את הדרך להתפתח.

התרומה של המאמן היא בהקניית הידע הנדרש, בהבנה שכדי לקבל תוצאה אחרת, צריך ללמוד ידע חדש ולהשתמש בו. תרגול הידע הזה ויצירת אמון של המתאמן בעצמו וביכולתו לשנות את התנהלותו, גילוי העוצמה והערך העצמי שקיימים בו והידיעה שהוא יכול לנצח.

מי שמבקש לדעת עוד, על התהליך, מוזמן להתקשר 0547855144 או להשאיר פרטים בדף "צור קשר"

המעגל השטני של התודעה

אלברט איינשטיין הגדיר טירוף כניסיון לעשות את אותו הדבר כל הזמן ולצפות לתוצאה שונה. אנחנו כבני אדם חיים את הטירוף הזה וחווים מעגל שטני, ברמת התודעה. אנו נוטים ללמוד מהעבר "ולנבא" את העתיד. אם למשל נכשלנו כמה פעמים בניסיון לפעול באותה הצורה כאשר רצינו לצור קשר עם בני זוג, או ניסינו למצוא עבודה טובה או לבקש העלאה או להיות מקובלים בחברה ולא הצלחנו, אנו כבר "ננבא", כלומר נדע מראש, שאף פעם לא נצליח ושאין טעם לנסות, כי שוב ניכשל. מכאן הדרך להגדיר את עצמנו ככישלון ולחוש סבל וחולשה, היא קצרה. כך נולדות החרדות ומופיעים הפחדים ואיבוד הערך והבטחון העצמיים, עד לוויתור מלא, על הרצון להיות מאושרים.

אנו לא מבינים שאנחנו לא כישלון, אלא שנכשלנו נקודתית, כי לא היה לנו את הידע המנטלי הנדרש. אנו לא יודעים שאם נצליח לרכוש את הידע הנדרש ובעקבותיו, נוכל לשנות את ההתנהגות והעשייה, נוכל לצאת מהמעגל השטני הזה. כאשר נדע זאת, חיינו ישתנו. לא עוד חרדות ופחדים וייאוש, אלא תקווה שנובעת מידע מלא ומדויק.

המעגל השטני הזה קיים בכל תחום. מריבות בין בני הזוג, חוסר היכולת להתאים את עצמנו לדרישות במקום העבודה, בחברה ואפילו בכביש, קבלת החלטות נמהרת ופזיזה, כי "אנחנו ממילא ניכשל" וכך לרוחב כל התחומים בחיינו.

כאן אני כמאמן מתווה את הדרך, אבל המתאמן, עושה את כל העבודה. הוא מתאמץ, הוא מזיע והוא גם זה שמצליח. לחצו כאן כדי לשמוע עוד..

האימון המנטלי, שווה לאימון הספורטיבי

הידע בנושאים כמו השקעות, מתמטיקה, לשון וכולי'', הוא ידע שמאפשר לנו לתכנן את מעשינו בצורה אפקטיבית ולהצליח. אבל מה עם הידע שקשור בהתנהגות שלנו, בדרך בה אנו רואים את החיים וכיצד אנו מגיבים לגירויים?

הידע הנדרש לתחומים אלו, אינו ידע כמותי, אלא מנטלי. הידע הזה הוא אוסף של תסריטים מוכנים מראש במוח של כל אחד מאיתנו, שמנהלים אותנו, באופן אוטומטי. זהו ידע שנלמד מהסביבה שבה גדלנו ומתעדכן בהתאם למה שנדרש בנסיבות המשתנות של גיל, סביבה ואירועים משמעותיים. ככל שהתסריטים האלו מעודכנים ומפורטים יותר, היכולת שלנו לקבל החלטות נכונות, להצליח ולהיות מאושרים, גדלה. ככל שהידע יהיה מועט יותר, כן ניקלע לכשלים, אי הצלחות ולסבל.

נחזור לרץ המרתון הבלתי מיומן. אם הוא יבין שהוא צריך ללמוד איך לרוץ, הוא ייקח מאמן ספורט, שיקנה לו את הידע הנדרש, יאמן אותו להכנס לכושר בשלבים, תזונה נכונה וכל מה שצריך. באותו האופן, מי שרוצה להצליח בחיים, אבל נתקל בכישלונות שגרמו לו לאבד את האמון בעצמו, יכול ללמוד את מה שהוא זקוק לו, באמצעות מאמן, שיודע לחזק את השרירים התודעתיים קרי המנטליים שלו.

תהליך האימון:

המאמן המנטלי יעבוד עם המתאמן, על ההבנה של מה מניע אותו, היכן הוא שוגה בתהליך קבלת ההחלטות, האם הוא פועל מתוך עוצמה או פחד, מהן התכונות שגורמות לו להיכשל ואילו תכונות יעזרו לו להצליח.

המאמן ישקף את כל המידע הזה, כדי שהמתאמן יוכל לראות את התוצאות האפשריות של כל פעולה שלו מראש. זו המודעות. ככל שהמודעות תגבר, האדם יוכל לבחון מה עובד ומה לא עובד. ככל שהמודעות תגבר, רמת הפירוט, הרזולוציה של ההתנהגות המדויקת, הנדרשת בכל מצב, הולכת ונעשית מדויקת יותר ויותר. תהליך קבלת ההחלטות נעשה אפקטיבי וההצלחות מגיעות.

המתאמן ילמד לזהות אצלו את הסימנים להתנהגות מחלישה, לבחון האם מה שהוא מאמין בו, הוא אכן אמיתי, או רק סיפור שהומצא במקרה ונלמד כאמת. הוא יגלה את ההשפעות המחלישות של אשמה, חרטה, ביקורת עצמית, שיפוטיות, ציפייה שאנשים אחרים יתנהגו בצורה מסוימת, הצמדות למה שהיה ואבד, או עלול להילקח ותחושות שליליות אחרות. כל אלו הן הבסיס לסבל האנושי וככל שהמודעות תגבר והנכונות לוותר על תחושות אלו, תגדל, אפשר יהיה לוותר על הסבל.

כשהסבל נעלם, רק אז נפתחת הדרך לאושר. האושר הוא חמקמק. הוא קיים, כאשר אנו מקבלים משובים חיוביים וחווים הצלחה. אבל אם אנו מצפים לאושר והוא לא מופיע, אנו חווים סבל.

התקשרו 0547855144 או השאירו הודעה כדי ללמוד עוד על האימון המנטלי ואיכות החיים שהוא מציע לכם.

השינוי יכול להתחיל כאן ועכשו

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

האתר שלי

פודקסטים בנושא משמעת ולמידה

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

ולמיטיבי לכת ממש :

הזדמנות עבורכם - כל מי שמעוניין, מוזמן לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות. לחצו לתאם את השיחה

האימון, כריקוד הטנגו.

yigalef@gmail.com (יגאל אפרתי) — Sat, 16 Jul 2022 05:43:07 GMT

אימון מוצלח הוא אימון שמתרחשים בו משברים

כמו בטנגו, זהו ריקוד של שני צעדים קדימה וצעד לאחור. חשוב לדעת שהצעד לאחור, הוא צעד גדול קדימה . נראה מוזר? לא כשמבינים את התהליך.

כללי:

כדי להצליח באימון מנטלי, חייבים שיקרו משברים לאורך הדרך. ככל שהמשבר יהיה קשה יותר, הפוטנציאל להצלחת האימון ועוצמת השינוי, גדלים. משבר הוא תוצאה של פער, כלומר מרחק בין מה שקיים וידוע, לבין המקום שרוצים להגיע אליו. הפער הזה הוא הבסיס להצלחת האימון. המטרה של המאמר היא להציע למתאמנים, שחווים משבר, לראות בו אתגר ואפשרות ולא כשלון.

הגלגל השטני של האמונות התוקעות:

תהליך האימון הוא תהליך שבו מוותרים על מה שכבר יודעים, כדי לרכוש ידע חדש, כי מה שכבר המתאמן יודע, לא עובד עבורו. לדוגמא, מתאמן שמחזיק באמונה או מה שנקרא פרדיגמה, שאומרת שהוא לא יכול "לעשות כסף". אמונה זו מחלישה אותו ותגרום לו להיכשל. הוא ייכשל כאשר הוא יקים מיזם כלכלי, או אפילו ירצה לבקש מהבוס העלאה. האם הפרדיגמה הזו היא אמיתית או רק סיפור מקרי ושקרי, שהוא מספר אותו לעצמו וגורם לעצמו נזק?

למה הוא בכלל מחזיק באמונה הזו ולא נפטר ממנה, הרי הוא יכול לבחור בסיפור אחר, טוב ומקדם יותר? צריך להבין סיפור הזה לא נוצר בחלל ריק. בעבר, הסיפור הזה נוצר כדי להגן עליו, למנוע שינסה שנית ושוב ייכשל. כלומר היא עזרה לאדם. אבל כיום , בגלל השינוי בסביבה ובדרישות הגיל, היא כבר לא עוזרת. להיפך, היא מגבילה. עכשו הכשלון מגדיר אותו . במקום לראות את עצמו כאדם שניכשל כמה פעמים, אבל יכול להצליח, הוא רואה ומגדיר את עצמו ככשלון. כאן הוא כבר מוותר על התקווה להצליח ולהיות מאושר. ברור שאם הוא יאמין שהוא יכול לשנות את המצב ולהצליח, כל האפשרויות תהינה פתוחות בפניו. רוצים ללמוד עוד על איך לצאת מהגלגל השטני הזה? לחצו כאן .

הוא לא יכול לשנות את הסיפור, כי המחשבה על שינוי בתפיסה, גורמת לו לחרדה, שעוצמתה גדולה בעיניו יותר מהסבל שהוא חש ולכן הוא נמנע מלהתעמק בשאלה. הכשלון הוודאי נוכח בצורה שהולכת ומתגברת והסבל מתגבר.

הדבר שמתסכל במצב הזה הוא, שכל עוד הוא יתמיד להחזיק בסיפור הזה, הוא ייכשל. הרי אלברט איינשטיין הגדיר טירוף, כעשיית אותו הדבר לאורך זמן וציפייה לתוצאה אחרת. מצד שני, הרי ששינוי הסיפור, יוצר חרדה חדשה, שמפריעה לו לקבל את השינוי.

אז איך אני כמאמן המנטלי, מצליח לעזור למתאמן לבחור ולהטמיע סיפור חדש ומקדם? סיפור שישבור את המעגל השטני של "לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות אחרות"?

התשובה לכך היא שאני מפעיל תהליך שמחקה, את התהליך הטבעי של ההתבגרות מתינוק לאדם בוגר. תהליך זה נקרא טרנספורמציה. כשהאדם, בכל שלב, עובר טרנספורמציה, הוא משנה את המבנה המנטלי שלו. משהו כמו עדכון של מערכת ההפעלה שלו.

המהות של הטרנספורמציה היא בכך, שדברים שקודם לא היו קיימים בתודעה, מצורפים אליה והתנהגויות שעבר זמנן, נבלמות ולא משפיעות עוד. הדוגמא המוכרת ביותר לטרנספורמציה, היא רכיבה על אופניים. זה מעבר מחוסר יכולת לשמור על שיווי המשקל, למצב שבו שיווי המשקל על האופניים נשמר. משהשינוי הזה קורה, הוא כבר ילווה את האדם לתמיד. הרי "אף פעם לא שוכחים כיצד לרכב על אופניים".

אבל התהליך הטרנספורמטיבי, אינו מיידי ולבטח לא בשליטת האדם עצמו. תמיד צריך מישהו שיחזיק את האופניים, עד ששיווי המשקל יילמד. את הפעולה של החזקת האופניים המנטליים, עד לטרנספורמציה, אני כמאמן המנטלי, מלווה.

התהליך עצמו, מלווה בנפילות חוזרות ונשנות, עד שהמתאמן לומד להתגבר על הפחד מהנפילה ולהכניס את שיווי המשקל, אל תוך התודעה שלו. כשמדובר באופניים הפיזיות, הרי שברוב המכריע של המקרים, הנפילה, לא תפסיק תהליך הלמידה, כי ברור שזה חלק מהתהליך. כואב, אבל הכרחי. תינוק לא עובר מיניקה מהאם ליניקה מהבקבוק מתוך רצון. להיפך, הוא מתנגד נמרצות. אבל כשכבר אין לו ברירה והוא מאד רעב, הטרנספורמציה קורית והוא הופך לתינוק שיונק מהבקבוק ולא מהאם וזו תוצאה שאינה משתנה חזרה.
אם נסתכל על התהליך המנטלי של שינוי הפרדיגמה הכואבת, הרי שברור שתהליך השינוי עצמו מנוגד לכיוון שאליו מובילה הפרדיגמה. אנו נאחזים בה, כי היא תסריט אוטומטי מוכר ונוח, שאמנם פוגע בנו, אבל אנחנו מכירים אותו. את התסריט החדש והמקדם, אנו לא מכירים ולכן הוא מעורר חרדה.

זו נקודה חשובה ביותר. אם התסריט החדש, לא יעורר חרדה, זה אומר שהוא תסריט מוכר ולכן לא מעורר חרדה, אבל גם אי אפשר ללמוד משהו חדש.

זו הסיבה שאם המתאמן לא "מתמרד" מפעם לפעם, האימון לא עובד ולא ישנה את ההתנהלות המכשילה של המתאמן. שככל שההתנגדות של המתאמן לטיפול תגדל, הרי אחרי שאני מוביל אותו לטרנספורמציה, השינוי יהיה גדול ואפקטיבי יותר.

הופה! הנה ריקוד הטנגו, שני צעדים קדימה וצעד הכרחי אחד לאחור. כאשר מתאמן שלי אינו מתנגד לתהליך, לאורך זמן של כמה פגישות, אני מעדכן אותו שהאימון אינו עובד ואז אנו בוחנים, למה הוא לא מתנגד. פתאום הוא מגלה, שהוא שחייב לרצות את כל העולם, מרגיש חייב לרצות גם את המאמן, כלומר אותי, ולכן "בולע" את ההתנגדות. ברור שזו פרקטיקה גרועה. כשהמתאמן מבין זאת, הוא מתחיל לאמן את "שרירי ההתנגדות", מפסיק לרצות אותי, התהליך מתקדם והטרנספורמציות קורות.

הרגע שבו המתאמן אומר לי "כל החיים האמנתי שכך צריך להיות ועכשו אני מבין שהמחשבה הזו גרמה לי לסבל. אני רוצה לשנות את החשיבה שלי, בכל מחיר ואני מחויב לכך" הוא רגע קסום ממש.

רוצים לבדוק היכן אתם תקועים ומייחלים לטרנספורמציה שתשחרר אתכם? התקשרו 0547855144 אוו השאירו הודעה ...

השינוי יכול להתחיל כאן ועכשו

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

האתר שלי

פודקסטים בנושא משמעת ולמידה

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

ולמיטיבי לכת ממש :

הזדמנות עבורכם - כל מי שמעוניין, מוזמן לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות. לחצו לתאם את השיחה

מה המאמן היה אומר?

yigalef@gmail.com (יגאל אפרתי) — Sun, 10 Jul 2022 10:12:05 GMT

לפעול בעוצמה, גם בתוך תקופת האימון.

ההתמודדות של המתאמן, בתוך תקופת האימון

הגיע מתאמן חדש. אנו מקיימים שיחת היכרות. מסכמים את האפיון של תהליך האימון, כהופעה סדירה, מחויבות של המתאמן, איך לפעול, כאשר ישנן אי הסכמות וכו'. זה נקרא הסטינג של האימון.

האימון מתקדם. תחת הדרכתי, המתאמן מגבש שפה מנטלית חדשה. הוא לומד שהוא סובל, כי הסיפורים שהוא מספר לעצמו, הם לא אמיתיים, אבל בולמים ותוקעים את חייו. הוא לומד שתחושות שליליות ככעס, אכזבה, חוסר אמון באנשים, חרדה, ערך ובטחון עצמיים נמוכים, חשש מפעולה ואפילו אבדן, הם לא מגדירים אותו, אלא רק מבטאים את מה שהוא מרגיש. אני מזמין אותו לשנות את ההתייחסות לתחושות אלו ולהעצים את עצמו. זהו המסע הכי מרתק שאדם יכול להתנסות בו בחייו.

המתאמן לומד להשתמש בשפה החדשה, זהו תהליך שבו אני עוזר לו, בצורה בטוחה ומוגנת, לבחור לחיות את חייו על פי תסריטים מנטליים חדשים. אלו תסריטים שהוא בחר בהם בעצמו, מתוך החזון שלו עבור עצמו ועבור חייו. המתאמן מבין שאם אנחנו חיים סיפורים לא אמיתיים, אז עדיף שהם יהיו מיטיבים ומקדמים. זהו לב ליבו של התהליך האימוני.

אני מזמין את כל מי שחש תחושות שליליות כפי שתוארו ורוצה לשמוע יותר על התהליך, לשיחה של 15 דקות, ללא עלות וללא מחויבות. התקשרו או השאירו פרטיכם ואני אחזור אליכם.

אבל הפגישות הן אחת לשבוע. התהליך האימוני ממשיך להתרחש, במשך כל השבוע. בזמן שבין פגישה לפגישה, המתאמן ממשיך את חייו, נתקל באותן נסיבות, אבל מתחיל להתבונן בהם אחרת ולכן גם התנהגותו, משתנה בהתאם. כשעולים רגשות שליליים, הוא בהדרגה לומד שזו רק אשליה ושאפשר לוותר עליהם. הוא מזהה למשל היכן הוא מרצה אנשים, במקום לעשות את מה שהוא היה רוצה לעשות ומשתמש ביכולות החדשות שלו, כדי להתנהל אחרת. הוא לומד לאהוב את עצמו, לחוות אומץ, בטחון עצמי ולהאמין בערך העצמי שלו.

אבל זיכרו, הוא עדיין לא מאסטר בתסריטים החדשים. הידע המנטלי החדש, עדיין אינו זמין כאוטומט וקורה שהמתאמן נתקע. כאן בדיוק, הוא היה רוצה לקבל שעת אימון מהמאמן, בנקודה הספציפית שבה הוא נמצא. לפעמים זה אפשרי ולפעמים לא. אז מה יכול המתאמן לעשות?

כאן אני משתמש ברעיון של הספר "מה הבודהא היה אומר" ובו מספר רב של ציטוטים מדברי הבודהא. אני מלמד את המתאמן, שבכל מצב בו הוא תקוע, שישאל שאלות רלוונטיות. למשל, מה אני מכיר מסיטואציות קודמות, מה אני מרגיש, כהרגל מהעבר ומה אני רוצה להרגיש וכו'.

אבל השאלה שעוזרת בצורה האפקטיבית ביותר היא "מה המאמן היה אומר לי על הסיטואציה הזו? אילו שאלות הוא היה שואל אותי ואילו תשובות אני הייתי נותן? במובן שזה לא חייב להיות המאמן. זה יכול להיות גם מישהו אחר, שהמתאמן סומך על יכולותיו. הרעיון הוא ששאלה כזו, היא פנייה אל תוך התודעה, שעשויה להעלות תשובות, שבמחשבה ראשונה לא עלו.

הניסיון שלי מראה שעצם הצגת השאלה, מאפשר "סריקה" של יותר אופציות, מוריד מתח וכמעט תמיד, מעלה פתרון טוב יותר, מאשר אילו השאלה לא היתה נשאלת.

כשמתאמן מתקשר אלי ומספר לי שהוא נתקע ואז שאל את השאלה הזו והצליח לפתור את הסיטואציה בצורה טובה, זו עבורי החוויה הכי מספקת, שאני יכול לאחל לעצמי, בכל יום נתון.

כל מי שמרגיש שזו חוויה שהוא היה רוצה לבחון עבור עצמו, דברו איתי ללא מחויבות וללא עלות. השינוי יכול להתחיל כבר עכשו.

התקשרו כדי לבחון האם השינוי אצלכם, יכול להתחיל מייד!

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

פודקסטים בנושא משמעת ולמידה https://podcastim.org.il/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-50-%D7%92%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94/

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית
https://jokopost.com/author/igef/

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

https://www.facebook.com/Yigalefcoach

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

https://www.facebook.com/groups/Learningstrategies.co.il

ולמיטיבי לכת ממש :

http://www.totemind.com/

הזדמנות עבורכם - אני מזכיר, כי לכל מי שמעוניין, אני מזמין לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות.

ריקוד החרדות

yigalef@gmail.com (יגאל אפרתי) — Thu, 07 Jul 2022 20:24:39 GMT

מריקוד החרדות לריקוד שמחת החיים

בדרך לאושר מוותרים על הסבל

"אני לא טוב כמו אחרים, אני לעולם לא אצליח, לא אוהבים אותי, אני אף פעם לא אעשה כסף, אני מפחד לבקש העלאת משכורת מהבוס, לא מגיע לי, " וכולי וכולי.. כל הדברים הקשים והמגבילים שאנו אומרים על עצמנו. כשאנו מסתכלים לעתיד, אמירות ש"מסבירות" לכאורה לעצמנו, למה אנחנו לא טובים ומצליחים כמו האחרים שכן הצליחו. למעשה אנחנו כבר יודעים שנכשל והאמירות האלו מתנגנות לנו במוח, בליווי מחול החרבות של חצ'טוריאן, בעוצמה הולכת ומתגברת. מכיוון שלגבינו אמירות אלו הינן האמת הרי שהאמת הזו מונעת מאיתנו לחיות את החיים שאנחנו כל כך רוצים שיהיו לנו.
לכאורה אנו נידונים להמשיך לסבול, אבל זה לא בהכרח כך. מחול החרדות שלנו, מורכב מאמירות שאינן משקפות את המציאות, הן סיפורים לא אמיתיים ומפחידים, שמנהלים אותנו. הם מנהלים אותנו כי המוסיקה של מחול החרדות, מחרישה כל חשיבה אפשרית אחרת ומקדמת. אנו חושבים שהם אמיתיים, למרות שהם סיפורים מומצאים. הרי לו נולדנו בסביבה אחרת, להורים אחרים ולמצב כלכלי אחר, היו לנו סיפורים אחרים, אולי טובים ואולי קשים יותר.

סיפורים אלו מפחידים ומייאשים וגורמים לחרדות שאנו חווים. כשאנו חווים חרדות, אנו כבר לא בשליטה על מה שקורה לנו, החרדות משתלטות ומנהלות אותנו ואנו "רוקדים את ריקוד החרדות" כאוטומטים, בלי יכולת לעצור. אנו נלחמים בכל העולם, כי אנו פגועים, בורחים מהמציאות ומאחריות או פשוט קופאים ולא מסוגלים להיות בפעולה. כך נראה הסבל האנושי.

אבל אם אנו חיים סיפורים שמאמללים אותנו והסיפורים אינם אמיתיים, הרי שאם היתה אפשרות להחליף את הסיפורים הקשים, בסיפורים מקדמים, יכולנו "להחליש את המוזיקה" שגורמת לנו לסבל, להתגבר על החרדות ולחיות חיים של עוצמה. ריקוד החרדות, יכול להפוך לריקוד של שמחת חיים ואושר.
ההבנה הזו היא תמצית המודעות. כשאנו מבינים שאנו חיים סיפור "תוקע" ושאנו רוצים סיפור שיקדם אותנו, אנו יכולים להתחיל בתהליך של עדכון הסיפורים והתגברות על חרדות. כך אנו פותחים את הדלת לאושר להופיע.

התהליך של החלפת סיפור מגביל וגורם לסבל, בסיפור מקדם, הוא תהליך של מודעות למצב הקיים ובו בזמן במצב שיכול להיות קיים עבורו, אם יוכל להחליף את הסיפור. הכרת המתאמן בכאב הגדול, שהסיפור שלו גורם ל כשהוא "תחת השפעת המוזיקה" של מחול החרדות, מול השמחה ותחושת העוצמה שמובטחת, אם יצליח להחליף את הסיפור, היא מנוע רב עוצמה בדרך להשגת המטרה האימונית.

קיימות שתי דרישות חשובות מאד, שאני מקפיד עליהן הקפדה יתרה, כדי שהתהליך יתאפשר:

· לפני הכל, יש צורך לבנות אמון של המתאמן במאמן. בלי זה, המתאמן לא ימסור את המידע החיוני כל כך להצלחה. והשינוי לא יתרחש.

· המאמן חייב לוודא שהמתאמן מסוגל להתחייב לאימון. אם הוא לא מסוגל לכך, יש לעבוד קודם כל על היכולת של המתאמן להיות מחויב. בלי זה, השינוי לא יהיה בר קיימא והתוצאה לא תהיה טרנספורמטיבית.

במונח טרנספורמציה הכוונה היא שהסיפור החדש, הופך לחלק מהתודעה של המתאמן ולכן הוא כבר לא יחזור אחורה. הטרנספורמציה הכי מוכרת היא הפעם הראשונה שילד נשאר רכוב על האופניים ללא עזרה. ואחר כך מחזק את היכולת האמירה ש"לעולם לא שוכחים לרכב על אופניים" היא תמצית הטרנספורמציה. אם הטרנספורמציה לא מתממשת, עוצמת השינוי תחלש והמצב ישוב לקדמותו. כמאמן המקדם טרנספורמציה ולא רק שינוי, אני עוסק רבות עם אנשים שעברו שינוי, הוא לא היה טרנספורמטיבי והם חזרו להתחלה. לאחר שהטרנספורמציה התרחשה, הם כבר לא יחזרו למצב הקודם.

אם עולות בכם.ן שאלות לגבי התהליך, אתם מוזמנים.ות לשיחת היכרות של רבע שעה, ללא עלות. אנא התקשרו 0547855144 או רישמו "אני"

כדי לעבור מהרמה התיאורטית, להבנה המעשית של התהליך, אתן דוגמא מחדר האימון הפרטי שלי.

ירדנה, שם בדוי כמובן, הגיעה עם בקשה אימונית "סיימתי קורס דולות וכיום אני יכולה להתחיל לעבוד, אבל אני תקועה, אני מפחדת להיות אחראית על התהליך, למרות שהצלחתי בקורס."

התהליך שירדנה עברה התחיל כמובן ביצירה של אמון. רק בתום התהליך היא גילתה לי שבאימון הראשון, היא הכריחה את בעלה להמתין קרוב מאד, למקרה שהיא תרגיש מאוימת. משהאמון ניבנה, התהליך יכול היה להתקדם.

הדרך בה תהליך האימון התקדם היה כפי שתואר לעיל. קודם כל היא סיפרה מה קורה לה כשהיא חושבת על להתחיל לעבוד. אילו מחשבות עוברות לה בראש ואיך נוצרת תחושת שיתוק. כשבחנו מה גורם לה לתחושת השיתוק, התברר שהיא חוששת שהיא לא מספיק טובה ויכולה לפגוע ביולדת. זו היתה האמירה שגרמה לה לחרדה וחוסר יכולת לפעול.

לאחר ש"חפרנו" גילינו את הבסיס לתחושה שהיא הסיבה לחרדה המשתקת וירדנה מיללה אותה במדויק. ביקשתי שהיא תהיה נוכחת במלואה, לחרדה ולתחושת השיתוק שאוחזת בה וביקשתי שהיא תספר לי, מי זו האשה שאומרת דברים כאלו על עצמה ומהן התכונות שגורמות לכך. ירדנה דיברה על אי אמון ביכולות שלה, חוסר יכולת לפעול, על הפחד להיכשל ועל הערכה עצמית נמוכה. שוב ביקשתי שתהיה נוכחת לכאב שהאמירות האלו גורמות לה. זה אכן עבד והסבל ניכר.
כאן הצעתי לה לראות, מה יקרה אם היא תצליח לוותר על האמירות האלו ולאן היא תוכל להגיע.
"אני אהיה אמיצה, אוהבת את עצמי, מקצועית ואפקטיבית ביציאה לפעולה" היתה התשובה. גם כאן ביקשתי ממנה להיות נוכחת לאפשרויות החדשות ולהרגיש, כאילו והיא כבר שם. התוצאה היתה מרשימה. פניה כאילו ולבשו ארשת חדשה, של שמחה ורוגע. לאחר ששהתה זמן מה בתחושה הזו, שאלתי עד כמה היא רוצה להיות במקום החדש. התשובה המיידית היתה "מאד מאד" "אני לא באמת שומע זאת" אמרתי והיא חזרה על כך, עד שמעתי את ההתלהבות האותנטית שלה והאמנתי לה. היא ממש החליפה את מחול החרדות, במחול החיים הנפלא.
מכאן היא התחייבה לאימון, כדי להשיג את המטרה החדשה של חייה. היא גילתה הרבה מאד אומץ, מחויבות על לעצמה ולתהליך והתהליך האימוני הסתיים במילים שלה "תודה על מסע החיפוש אחר החוזקות שלי. על החיזוק, על הדיוק ועל לחיצת כפתור "הפעל לפעולה".

הסיפורים הישנים והמגבילים, הוחלפו בסיפורים חדשים, מלהיבים ומקדמים. כך נראה שינוי טרנספורמטיבי. החוזקות החדשות שלה, לא יעזבו אותה לעולם.

התקשרו כדי לבחון האם השינוי אצלכם, יכול להתחיל מייד!

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני מאמן:

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית
https://jokopost.com/author/igef/

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

https://www.facebook.com/Yigalefcoach

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

https://www.facebook.com/groups/Learningstrategies.co.il

ולמיטיבי לכת ממש :

http://www.totemind.com/

הזדמנות עבורכם - אני מזכיר, כי לכל מי שמעוניין, אני מזמין לשיחת היכרות בת רבע שעה, ללא עלות וללא מחויבות.

אל תתנו לתייג את הילדים שלכם כלקויים! תנו להם רק אהבה ותמיכה.

yigalef@gmail.com (יגאל אפרתי) — Tue, 05 Jul 2022 04:40:12 GMT

אל תתנו לתייג את ילדיכם, כלקויים

כשהורים כמותכם, פונים אלי על מנת שאעזור לילדם, המסר הוא בדרך כלל "המורים אומרים שהוא לא מקשיב ומפריע, הוא אלים והיועצת רוצה שילך לאבחון וייקח ריטלין", או "הוא לא מסוגל להגיע לרמת הכיתה והוא צריך הוראה מתקנת".

בום... בום... בום, הפצצות האלו נוחתות עליכם ההורים ואתם מבועתים לגמרי. הרי מה שאתם שומעים, גם אם לא נאמר במילים אלו, הוא שהילד לא בסדר ושצריך לתקן אותו באיזו דרך. אתם חסרי ישע ותלויים לחלוטין במורים, ביועצים וברופאים. אני מזמין אתכם לשקול, שלמרות כל מה שנאמר, הילדים שלכם הם ילדים שלמים ומושלמים, שאין בהם לקות או הפרעה, אלא הם פשוט חשים חוסר אונים, שרויים בחרדות וההתנהגות שלהם, היא תוצאה של החרדות ולא של לקות או הפרעה.

ניקח דוגמא מהעולם שלי כמאמן, שתמחיש את המצב.

שתי אחיות בנות שבע ותשע, הגיעו כי הן לא משתלבות בכיתה, הצעירה מפטפטת כל הזמן, מפריעה ובלתי ממושמעת, האחות הגדולה, מסוגרת, חוששת ממגע חברתי לא מסוגלת להתרכז בלימודים. מערכת היחסים ביניהן גרועה ביותר. כל העולם ואשתו, רוצים לאבחן את שתיהן ולתת להן ריטלין או סם דומה.

במהלך הפגישות, התברר כי הנושא הוא בכלל הקשר בין הילדות להורים. האב עסוק בעבודתו, לא נוכח כמעט בחייהן ולכן למעשה אישר להן את כל מה שהן ביקשו, גם אם האם אמרה אחרת. האם נאלצה להתאים את עצמה ונקטה בגישה של כניעה כמעט מוחלטת לכל מה שהילדות רוצות, דבר שהחמיר את המצב. ההתנהלות של הילדות היתה בכך שהן למדו לנצל את החולשה של האם ומאחר והיא היתה היחידה בעצם, שעסקה בחינוכן בשוטף, הן הוציאו ממנה, את כל מה שהן רצו. אם היא סירבה לבקשה, הן הלכו לאב וקיבלו אישור, בסתירה להחלטה של האם. אם אתם חשים שמה שנאמר, אולי מופיע גם בחיים של ילכם, אתם מוזמנים לשלוח שאלות, ישירות לווטסאפ 0547855144 ואני מתחייב לענות עליהן.

ההבנה מכך היתה שהכניעות של האם וחוסר הנוכחות של האב בחייהן, גרם להן "לעשות מה שבראש שלהן", ללא שום איסורים וגבולות. זו הסיבה לכך, שהאימון המתחייב, במקרה זה, הוא אימון משפחתי, שבו יקבעו הכללים והמחויבות של ההורים להקפיד על כללים אלו.

מאחר וההורים הבינו שהם המודל לעיצוב הבנות, הרי שעיקר התהליך התמקד בהורים. הם למדו שחוסר הגבולות שהם אפשרו , איפשר לילדות לפעול ללא מסגרת וגבולות, מנע מהן ללמוד כיצד להתמודד מתוך עוצמה ולכן נוצרו חרדות. הרי אין דבר מפחיד יותר לחיות במקום ללא גבולות. דמיינו זאת על להיות על גג גבוה, ללא מעקה. זה אולי כיף בהתחלה, אבל אי אפשר לרוץ ולא לשחק בכדור או תופסת, כי קיים הפחד ליפול.

כך מרגיש ילד בלי גבולות, שהוא יכול ליפול בכל רגע נתון. נוצרת חרדה ולחרדה יש דרך להופיע קוראים לזה תסמונת ה "הילחם, קפא או ברח" אלו כבר התנהגויות שמחוץ לשליטתנו. כמו ארנבת שנלכדת באלומת אור בלילה וקופאת במקומה או בעלי חיים שתוקפים בעלי חיים גדולים מהם, כשהם בסכנה.

ההורים הבינו שהילדות לא רוצות להיות בעיתיות, אבל שהיכולת להחליט כיצד לפעול ניטלה מהן, כי הן לא מצאו את נקודת המשען בחיים.

לאחר שההורים והילדות, הסכימו על קיום של משמעת מוקפדת, על מסגרת של חובות וזכויות, שאסור לפנות להורה אחד לקבלת אישור, אם ההורה השני כבר אסר זאת, החזית האחידה שההורים הציגו, לימדה את הילדות עוצמה מהי. כשהילדות וההורים חתמו על הסכם שבניתי למצבים כאלו , שבו הילדות וההורים מסכימים על הזכויות והחובות, על ה"תשלום" בגין אי עמידה בהסכם ומנגד על הבונוסים של התנהגות טובה במיוחד, האימון למעשה הסתיים. מי שמעוניין לקבל עותק מההסכם הזה, נא להשאיר הודעה באתר https://www.learningstrategies.co.il/contact או לכתובות המופיעות מטה.

השינוי שחל בהורים יצר מודל התנהגות שונה אצל הילדות, המריבות פסקו והעוצמה שלהן הפכה לנוכחת. והחרדות כבר לא הופיעו. הן למדו כיצד להתגבר על הקשיים בלמידה והתנהגות, חיזקו את הערך והבטחון העצמיים והחלו להצליח ולפרוח. הצורך "לאבחן" אותן ולתייג אותן כבעלות לקות או הפרעה, התייתר ולא בוצע.

המסקנות מתהליך האימון הזה הן:

כשילד מתקשה או מתנהג בצורה בעייתית בבית הספר ובבית, הוא לא לקוי ולא צריך לתייג אותו, הוא פשוט לא מוצא את העוצמה שלו ולכן החרדות שלו משתלטות.
זיכרו שהילד מונע מהחרדות, אל תצטרפו למי "שמאשים" אותו, אלא חבקו אותו ואימרו לו שאתם יודעים שהוא מפחד ושאתם תעזרו לו ותגנו עליו מהגדרתו כבעייתי.

אל תקבלו כמובן מאליו את הלחצים מבית הספר. שם רוצים ראש שקט. זכרו שהילד שלכם שלם ומושלם ולא צריך "לתקן" או "לרפא" אותו. פשוט להקשיב לכאב ולפחד שלו ולעזור לו. האהבה שלכם, התמיכה וההגנה על הילד היקר שלכם, הם הבסיס להעצמה שלו, אבל היא לא מספיקה.

להורים קשה לראות את המורכבות מבפנים. זה המקום לקבל סיוע ממי שמבין איך לגרום לילד, לבנות עוצמה ולהיפטר מהחרדות ובכך להתקדם ולהצליח.

אם קראתם עד הנה, הרי שהנושא כנראה ממש מדבר לליבכם. אני מזמין אתכם לשיחה של רבע שעה, ללא מחויבות או עלות, שבה תוכלו לבדוק האם זה המצב גם אצלכם וכיצד ניתן להתגבר על הקשיים. נא התקשרו ל 0547855144, או השאירו הודעה באתר / ווטסאפ

למידע נוסף על הדרך הייחודית, בה אני עוזר למשפחות לעזור לילדיהם:

מאמרים שלי בנושא העצמה אישית
https://jokopost.com/author/igef/

הדף המקצועי שלי בפייס בוק , בו תוכלו למצוא חומר נוסף על העצמה אישית ולמידה אפקטיבית

https://www.facebook.com/Yigalefcoach

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלי בפייס בוק

https://www.facebook.com/groups/Learningstrategies.co.il

ולמיטיבי לכת ממש :

http://www.totemind.com/

אל תקראו להם עובדי הוראה

yigalef@gmail.com (יגאל אפרתי) — Thu, 30 Jun 2022 14:32:06 GMT

אל תקראו להם "עובדי הוראה"

כשיקראו לשופטים :"עובדי משפט" או למוסיקאים "עובדי מוסיקה" , לרופאים "עובדי רפואה" , לספורטאים, "עובדי ספורט", למתמטיקאים, "עובדי מדע", לעיתונאים "עובדי עיתונאות" וכו', האדמה תרעד.
"מה פתאום "עובד מדע"? הרי אני מתמטיקאי שעוסק בתחומים פורצי דרך במתמטיקה. עבדתי קשה בשביל זה ואני רוצה את ההכרה בהישגים שלי בלמידה ובתחום המקצועי" יאמר המתמטיקאי והוא יהיה צודק.
"אני עובד משפט? אני שופט בבית הדין העליון, בעל ידע משפטי עצום ורקורד ביצועי מוכח, יאמר השופט והוא יהיה צודק.
"מה פתאום "עובד רפואה?" אני פרופסור שפיתח שיטות ייחודיות לניתוחי לב. אני רוצה שיקראו לי על פי המקצוע והמעמד שלי" יאמר הפרופסור והוא יהיה צודק.
אבל כשראשי ארגוני המורים, קוראים לכל העובדים במערכת "עובדי הוראה", זו זילות של המקצועות שכלולים בהגדרה הזו. מורים הם מורים ולא עובדי הוראה. מורה למתמטיקה אינו מורה לתנ"ך. הדיוק בתיאור המשרה חשוב. אם מורה הוא גורם חשוב בדרך לחינוכו של הילד, הוא זקוק להיות מוכר ככזה. מורה למד תואר קשה, עם המון ידע בחומר, הבנה בדרך הנדרשת להקנייתו וכמובן המטלה הכבדה מנשוא בימינו, לחנך את הילדים לערכים, ביצועיות, תקשורת וכו'. כל מה שיאפשר להם להגיע לידי מימוש עצמי גבוה, הצלחה ואזרחות טובה ותורמת לקהילה. לקרוא להם בשם גנרי ומקטין, זו פגיעה קשה. הם זקוקים כמו כל אחד מאיתנו, לחיבוק, אמירה טובה והכרה בהישגים, כדי שלא להישחק במקצוע המדהים הזה.
גננת אמונה על המעבר המורכב ביותר מהגיל שבו אין כלל אחריות, לגיל שבו כבר נדרשת האחריות. שלב מורכב ותהליך מדויק וקשה. היא למדה והשתלמה, הוכפפה לחוקים שונים ומן ה סתם, רובן אוהבות את הילדים ומאושרות מלצפות בהתפתחותן. גם הן זקוקות למשוב החיובי, כי הוא הבסיס לאושר שלהן ולהמשך העבודה הטובה

זה נכון לגבי כל מקצוע אחר שעוסק בחינוך והוראה. צריך להכיר ביחוד, במאמץ שנדרש להגיע למקצועיות והכי חשוב, התרומה של כל מקצוע מובחן כזה, לאושרו ורווחתו של הילד האיש של כל אחד.

מורים, גננות סייעות וכו', אינם אנשים חסרי ייחוד. אל לנו לראותם כפי שהתרגלנו לראות את העובדים התאילנדים, השקופים.

הם האנשים החשובים ביותר בדרך של ילדינו אל הבגרות וההצלחה. כל אחד הוא בעל ייחוד משלו, כמו כל רופא, מדען, עורך דין וכו'. אנו חייבים לכבד אותם, כדי שילדינו ייהנו מכך ולהכיר במיוחדות שלהם.

אבל כאשר לא רוצים לשלם, כשרוצים עובדים חלשים שיתפקדו כביביסיטרים בחינם, שיעבירו את הילד מכיתה לכיתה, רק כדי שההורים לא יצטרכו להיות הורים, אז כמובן שאסור להציף את התרומה של המורים והגננות והסייעות וכו', ואז אין הערכה ואין תחושה של "וואו, כמה שהם חשובים" ולכן אפשר שלא לשלם. פוליטיקה של נבחרי ציבור קטנים שמתקפלים בפני ההורים, חסרי ערכים, בורים בחינוך ויהירים. כל פוליטיקאי ירוד ככל שיהיה, מדייק את מי הוא ומה הוא שווה, גם כשזה רק שקרים ופייק ניוז.

למורים ולגננות, אין את הזכות הזו, כי הפוליטיקאים היהירים, חסרי ההבנה בחינוך, רוצים אותם קטנים וחלשים, כמו הפועלים התאילנדים שבתמונה.. ככל שהמורים והגננות יהיו חלשים יותר, התלמידים ואחרי כן הבוגרים, יצביעו מתוך בורות ואי הבנה של ערכים וחשיבותם, כי הפוליטיקאים דאגו, שלא יהיו להם מורים טובים.

כמאמן מנטלי, שעוסק בלמידה, אני רואה את התוצאה ההרסנית של ההתנהגות המקטינה הזו. לא מגינים על המורים מההורים, מהמנהלות שמתקשרות בלילה, משלמים להם שכר עלוב וגם נוהגים כלפיהם באלימות.
הרבה פעמים, כשהורה מביא אלי את הילד המתקשה ואני מסביר לו שזו עבודה משפחתית, הוא אומר בערך כך "עזוב אותי, אין לי זמן. תקן את הילד כי לי אין זמן להיות הורה. מבחינתי האימון לא יתחיל, כי הכשלון ברור מראש וחבל לי על הילד. אז נותנים לו סמים מסוכנים. אחר כך ההורה הולך למורה ודורש ממנו, שיגרום לילד ללמוד נכון ולהצליח ואם זה לא עוזר, אז שיתן ציון טוב, גם אם לא מגיע. הרי כך הוא מתייחס לתאילנדי שלו.
ולמזכ"לית ארגון המורים. את יורה לעצמך ברגל ולמורים בראש, כשאת קוראת להם "עובדי הוראה" את רוצה שם גנרי? נסי אולי "מקדמי חינוך" או מומחי למידה" רק אל תקטיני אותם עם "עובדי הוראה".

מורים הם האנשים החשובים ביותר בחיי ילדינו, לאחר המשפחה. אנו חייבים לכבד אותם, להעניק להם בטחון כלכלי ולדאוג לקידומם המקצועי.ללא זאת, מי שיסבול אלו ילדינו.מורה שאיבד את התשוקה להיות מורה, אינו מקדם את הילד ואז התנהגויות קשות כאלימות, חוסר קשב, היפראקטיביות וחרדות, יהיו מנת חלקם של הילדים.

אהבה -השאיפה האולטימטיבית

yigalef@gmail.com (יגאל אפרתי) — Sun, 26 Dec 2021 12:10:09 GMT

אדיפוס שמדיפוס, העיקר שאתה אוהב את אמא

אין עוד מושג שניסו להבין אותו יותר, שנכתבו עליו יותר מילים, שנוגע הכי עמוק ברגש ושמשפיע על יותר בני אדם, מאשר אהבה.

אז מהי האהבה? ניצוץ אלוהי או רק קשרים כימיים וחשמליים במוח? אני מציע את התפיסה שכל סוגי האהבה שאנו מכירים, הם בסופו של דבר, שחזור כימי וחשמלי במוח, של מה שהכרנו כאהבת האם שלנו.

אהבת האם היא הכוח המניע של האדם מרגע לידתו ובתקופת היותו תינוק. מצד אחד היא תופעה שלאם אין שליטה עליה ולמעשה משעבדת אותה לדאגה לרווחת התינוק ואושרו וטוב שכך ומצד שני, היא המשוב החיובי החזק ביותר בחייו של התינוק. כה חזק, עד שהוא דורש ומחפש אותו עוד ועוד. אהבת האם יוצרת תחושה פיזית שיוצרת אושר וגורמת להשתוקק לעוד ועוד מאותו הקסם.

מה גורם לאם להשתעבד לאהבת התינוק? מדוע היא אינה יכולה לפעול אחרת? את התשובה לכך נותנת האבולוציה. מתברר שאם היה מין של בני אדם שבו לאם היתה אפשרות לבחור, באם להגן בכל מחיר על הצאצא, או נניח לסור לקוסמטיקאית למניקור מפנק, הרי שילדי האם המגוננת יהיו בעלי הסבירות הגדולה יותר לשרוד ולהעביר הלאה את המטען הגנטי שלהם. כך פועלת הברירה הטבעית וכך נותרנו רק עם המינים שאצלם ההגנה על הצאצא, היא הורמונלית, אוטומטית וכפייתית. במילים אחרות, אהבת האם היא תחושה נכפית ששומרת על הצאצא, מבחינה אבולוציונית.

איך זה קשור למקום של האהבה שבחיינו?

אני מניח שכל אחד מהקוראים השתמש עם לידתו בשתי היכולות שהאבולוציה נתנה לו, הבכי והיניקה. עם הלידה כשהוא רעב ומבוהל, התינוק פוצח בבכי ומודיע לעולם שהוא הגיע ודורש תשומת לב. מייד הוא מחובק בחום, פטמה חמה ורכה נתחבת לפיו והפה מתמלא בנוזל חם, טעים ומרגיע. התינוק יונק, נרגע וחש בחיבוק ושומע את המילים "אני אוהבת אותך" בכל ורסיה אפשרית. החום, החיבוק והאוכל הופכים לאירוע שהוא משמר בתודעתו, למעשה הוא מתחיל את היצירה של תודעתו, עם תבנית האהבה. מאותו הרגע, בכל עת שהוא רעב או חש שלא בנוח, הוא בוכה וזוכה לקבל שוב חיבוק חם, אוכל ומילות אהבה והוא שוב מאושר.

אבולוציה היא התהליך שבו רק המתאימים שורדים (Survival of the fittest). המנגנון שמאפשר זאת הוא מנגנון הברירה הטבעית. הברירה הטבעית היא עסק קשוח וחסר רחמים. הוא דואלי לחלוטין. או שהיכולות שלך מתאימות לסביבה ואז אתה שורד ומעביר את המטען הגנטי שלך לצאצאים, או שאתה מת ולא מעביר את המטען הגנטי הלאה.

אחד מהמרכיבים של "להיות מתאים", הוא הדרישה הבלתי מתפשרת מההורים, לדאוג שהצאצא ישרוד. אם נשווה מצב שבו האם יכולה לבחור באם להגן בכל מחיר על הצאצא, או נניח לסור לקוסמטיקאית למניקור מפנק, הרי שילדי האם הראשונה יהיו בעלי הסבירות הגדולה יותר לשרוד. כך נותרו רק עם המינים שאצלם ההגנה על הצאצא, היא כפייתית.

כדי לצור את הכפייה הזו, הרי שהחיבור בין האם לצאצא, חייב להיות הורמונלי, כלומר בלתי תלוי ברצונה של האם. "רצונה" של האם להגן על הצאצא, אינו תהליך של בחירה, אלא הוא בלתי נשלט. גזע שבו הדאגה לצאצא היתה תלויה ברצונה של האם, לא היה שורד.

איך זה קשור לאהבה?

התודעה שלנו, לפי מחקרי מוח מתקדמים, הינה אוסף של תבניות מוחיות אוטומטיות ה"צרובות" במארג הנוירונים במוח. תבניות מוחיות אלו הן התסריטים המנטליים וההתנהגותיים שמפעילים אותנו באופן אוטומטי, מבלי שתהיה לנו יכולת התערבות.

האהבה היא התסריט הגדול והכבד מכולם. אנו מתוכנתים מלידה לחפש את האהבה, כי היא אחת התבניות ה"כבדות" ביותר שלנו. היא נוצרה מיד עם הלידה ואולי אפילו מעט קודם. המסירות של האם, התגובה המהירה שלה לבכי שלנו, החיבוק החם, ההאכלה והביטחון, המתאחדים עם האמירות "אני אוהבת אותך" יוצרים את התבנית החזקה מכולן של אהבת האם. המשוב החיובי שחוזר על עצמו ומתחזק, גורם להפרשת כל הכימיקלים שגורמים לנו להרגיש נפלא ואז אנו רוצים עוד ועוד מאותו הדבר הנפלא הזה של אהבת האם. תוך כדי החיים, אנו גם לומדים מהי אהבת אב, אחים, בני משפחה וממשיכים לחפש את הקסם הזה. כדי להשיג אותו, אנו מרחיבים את היריעה. בני.ות זוג, חברים.ות. הם מקור חשוב ברכישת המשוב הנפלא הזה וההצפה בכימיקלים הנהדרים האלו.
מה קורה כאשר איננו יכולים לחזור ולהשיג את המשוב של האהבה? נוצר סבל ואז אנו במקרים רבים, פונים לפתרון המשלים של ה"אני אוהבת אותך" כלומר לאוכל שהיה חלק בלתי נפרד מתבנית האהבה שלנו. בהעדר החיבוק והחום, משמש האוכל כמשוב החיובי שאנו זקוקים לו ומספק נחמה. במהלך האמון המנטלי, אני והמתאמן, מבררים את מהות וגודל החוסר, לומדים להתמודד איתו ומוותרים על הכאב.אז המתאמן יכול ללמוד אהבה ולהשתמש בה כדי להעשיר את חייו ולהיות מאושר.

דבר חשוב ביותר שאנו צריכים ללמוד מכך שהוא שילד שלא חווה אהבה הורית, יתקשה לחוות אהבה בחייו. הוא יצטרך ללמוד זאת, בדרך הקשה. כל הורה חייב להבין עד כמה זה חשוב להפגין אהבה בכל מצב, כי זה הבסיס לאושר של הילד, לחוסנו המנטלי ולהצלחתו בחיים.

אני חי, משמע אני לומד – החיים הם למידה. חלק א'

Fri, 09 Apr 2021 16:31:15 GMT

למידה הינה התהליך שיוצר את התודעה שלנו ולכן את הצלחתנו בחיים

הזכרון הדביק

שמי יגאל וגובהי 1.87 מטר. נסו כעת לשכוח את המידע הזה.

אינכם יכולים, כי הנתונים יגאל ו1.87 מטר בגובה, "נצרבו" במוחכם, מבלי שיכולתם להתנגד לכך. כרגע אם אשאל מה הגובה שלי, כולכם תזכרו שהוא 1.87 מטר.

נכון, לאחר תקופה קצרה אתם תשכחו זאת. אבל יכול להיות שתרצו לזכור זאת, או אולי תהיו חייבים לחזור ולשמוע זאת, מספיק פעמים, לאורך תקופת זמן. במקרה כזה, נתון זה, יהפוך לחלק מהידע שלכם, כאילו ומשהו הדביק זאת אל תוך המוח שלנו. תבנית הידע שתיווצר, תהיה כזו. בכל פעם שתשמעו את שמי, תזכרו שגובהי הוא 1.87 מטר. אני מזמין אתכם לשקול שאפשר לראות זאת כרפלקס נרכש. שומעים יגאל, זוכרים 1.87 מטר.

באותה הצורה אם תשמעו מספיק פעמים ש2 כפול 2 שווים ל 4, או שמדינת ישראל הוקמה ב1948 / שהירח מקיף את כדור הארץ ושהעולם הוא כדור ולא צלחת, זה יידבק במוחכם, באופן קבוע, כתבניות ידע שהיא רפלקס תודעתי. רפלקס משמעותו, שאין לכם היכולת להחליט אם אתם רוצים לקלוט זאת ומבלי שתצטרכו "לעשות משהו" כדי שזה יקרה. די בכך שתקלטו את המידע בחושיכם. המידע "יידבק" ותיווצר תבנית שנוצרה בצורה אוטומטית ובלתי נשלטת לחלוטין. זוכרים מה הגובה שלי? נכון, 1.87 מטר. עכשו זה עוד יותר קשה לשכוח.

באותה הצורה יידבקו במוחכם כרפלקסים של ידע, גם התנהגויות נדרשות אחרות. שמירה על החוק, משמעת עצמית, תקשורת, מנהיגות ואפילו פיתוח האינטליגנציה שלכם, הן דוגמא לכמה. . תבניות ידע אלו, הן "תסריטים" קבועים שבהם מופיעה צורת התנהגות מסוימת, שתופעל כרפלקס שכבר נרכש.

האבחנה היא שידע הוא תבנית רפלקסיבית, שנוצרה כתוצאה מתגובה לגירוי שהוא המידע. מידע דורש למידה, כדי להפכו לידע.
אצטט את פרופ' שי שלו שוורץ, סגן נשיא חטיבת הטכנולוגיה בחברת מובילאיי ומומחה לתחום הלמידה העמוקה מהפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, אדם שמבין רבות בלמידה - "למידה היא משהו בלתי רצוני, שאנחנו בני האדם, עושים כל הזמן. אנו משתמשים במידע שאנחנו קולטים, כדי ליצר ידע"

כיצד נוצר הרפלקס התודעתי וכיצד הוא מנהל אותנו?

השלב הראשון בתהליך, הוא כאשר הגירוי, שיצר במקור את הרפלקס התודעתי, ייקלט במרכז תשומת הלב שלנו, הפוקוס.

הפוקוס הוא ריכוז של עיצבי חישה, שמנטר את המציאות מסביב, כדי לזהות אירועים שעלולים לסכן אותנו. האנאלוגיה לתהליך זה הוא מסך הרדאר, הסורק את הסביבה ומזהה סכנות. כאשר גירוי כלשהו, העלול לרמז על סכנה נקלט במוחנו. מופעל הרפלקס התודעתי שכבר הגן עלינו, כאשר אותו גירוי נקלט בעבר.

אם אין לנו רפלקס שיכול לפתור את הבעיה, נוצר פער, כלומר מרווח בין הקיים לנדרש. למשל, הילד אינו יודע כמה זה 2 X 2. הפער הזה גורם להפעלה של הדיסוננס. הדיסוננס הוא המנגנון שמופעל כשיש פער ומתחיל תהליך של למידה. כדי לפתור את הדיסוננס, חייבות להתממש שתי דרישות בסיסיות:

· המורה יאמר שהתוצאה היא 4 ויחזור על כך מספר פעמים.

· הילד יפתור בעצמו את השאלה ויקבל משוב חיובי.

כאשר שתי הדרישות האלו מתמלאות, הידע הזה "יידבק" ותיוותר התבנית הרפלקסיבית שהתכולה שלה היא 2X2=4.

כאשר התבנית נוצרת ומקבלת משוב חיובי, הדיסוננס נפתר, הפער נסגר ותהליך הלמידה הושלם. יש לנו רפלקס תודעתי שהתכולה שלו היא 2X2=4. כך לאורך כל החיים, בכל פעם שנותר פער, בלימודים ו/או בחיים, הדיסוננס שיופעל, יאתחל את תהליך הלמידה והתודעה שלו תועשר בידע נוסף.

לאחר שנוצר הרפלקס התודעתי, הרי שבכל פעם שבו ייקלט אותו הגירוי שיצר את הרפלקס התודעתי, הרפלקס יופעל במדויק. הפעם לא ייווצר דיסוננס, אלא התשובה, כלומר הפתרון, תופעל ללא בזבוז זמן.

כך משמרים הישרדות בעולם הידע. תשובה מוכנה מראש עדיפה על הצורך לעבד מידע בזמן אמיתי.

למשל, אור אדום ברמזור הוא גירוי. הופעתו תגרום לאזרחים שומרי חוק, להפעיל את הבלמים ברכב. כמובן שאם איננו אזרחים שומרי חוק, הרי שלא בהכרח נעצור. שוב עניין של תבנית התנהגות.

הגישה של אסטרטגיות למידה מניחה שהתסריטים הקבועים, הצרובים בתוך תבניות הידע, מהווים את "מערכת ההפעלה" שלנו, שאנו קוראים לה תודעה.

הדרך בה נוצרת התודעה במוחנו, כלומר בניית דפוסי הידע אל תוך תבניות המוח / הרפלקסים התודעתיים, היא תהליך הלמידה שאנו חווים לאורך כל חיינו. אנו לומדים בצורה אוטומטית מינקות ועד למותנו והתודעה שלנו משתנה בהתאם.

למידה היא התהליך ששומר אותנו "מתאימים" לסביבה, בכל מצב.

נולדנו עם היכולות הפיזיולוגיות והמראה החיצוני, כפי שהתוותה האבולוציה הפיזיולוגית. התסריט המדויק לכך נמצא בגנים של הורינו שהועברו אלינו ועיצבו אותנו.

אבולוציה מוגדרת כ"הישרדות המתאימים". לא מדובר בחזקים ולא יפים ולא בגבוהים או בנמוכים. עוצמתה של האבולוציה ההיא בתהליך של הברירה הטבעית, שמתאימה את האדם, לסביבתו הטבעית.

כתוצר של האבולוציה, היינו "המתאימים" ביותר מבחינה פיזיולוגית מאחר והתורשה העניקה לנו את הגנטיקה המתאימה ביותר להצלחה בחיים הפיזיולוגיים.

מצד שני, צריך לזכור שההתאמה האבולוציונית, תקפה רק לחיים כפי שהיו בעבר וקבעו את המטען הגנטי שהורינו הורישו לנו. מטען גנטי זה חודד ושופר לכדי גאונות, במשך אלפי הדורות של התפתחות האדם.

הידע הפיזיולוגי נשמר במאגר מידע מתוחכם, שנקרא DNA. כל פרט במבנה ובצורה שלנו, נקבעו מראש במתאר של DNA ייחודי לנו, מתוך אין ספור אפשרויות שונות. אפשר להגדיר את הDNA, כמערכת הפעלה פיזיולוגית . זו מערכת שקובעת בצורה בלתי ניתנת לשינוי (דטרמיניסטית), את הפיזיולוגיה. מדובר ב"מערכת הפעלה" ייחודית לכל אחד מאיתנו, שמביאה לידי ביטוי, את היתרונות הפיזיולוגיים שהתורשה מעניקה לנו. המונח דטרמיניסטי מציין שהתוצאה אינה תלויה בנו, אלא מוכתבת מבחוץ. במילים אחרות, הDNA הוא "רק" אוסף של רפלקסים פיזיולוגיים, כמו למשל התגובה של הרגל, למכה שהרופא מכה עם הפטיש, על פיקת הברך, או הושטת ידיים קדימה במקרה של נפילה, או עיניים כחולות, גובה וצבע השיער. אם אנו מבינים שהDNA מכיל את כל התסריטים שיקבעו כל פריט בפיזיולוגיה שלנו. הרי המשתמע מכך הוא שהפיזיולוגיה שלנו קבועה ובלתי ניתנת לשינוי מכוון.

חדי התפיסה והעין, יבחינו שהרפלקסים הפיזיולוגיים, אינם יכולים להספיק. המפרט השרירותי והייחודי של הDNA, אינו משתנה לאחר החיבור בין הביצית לזרע. כאן נמצאת החולשה של הDNA, כי מדובר בידע ישן שמאבד את העדכנות שלו באופן מהיר, בעולם משתנה. התוצאה היא שההתאמה הפיזיולוגית לחיים בעתיד, מוגבלת ביותר.

אם לא היה חל שום שינוי בסביבה שבה חיינו ולכל אורך חיינו, כנראה שהידע השמור בDNA , היה מספיק לנו כדי לשרוד לאורך החיים. אבל העולם הוא סביבה משתנה במהירות. ככל שהאדם התפתח יותר, השינויים שהוא גרם להם הפכו מהירים יותר ויותר והידע שבDNA, כבר לא הספיק, כדי לשרוד.

ברמה הפיזיולוגית, נולדנו כתינוקות חסרי כל יכולת שרידות עצמית. בשלב הראשון היינו תלויים בהורינו לחלוטין, תוך שהם לימדו אותנו, את כללי ההתנהגות הבסיסיים, שהיו מתאימים למצבנו. ככל שהתבגרנו, חווינו שינויים פיזיולוגיים שנאלצנו להתמודד איתם, כמו גם שינויים סביבתיים כמו למשל מיחשוב, תחבורה, תקשורת וכו' שהיינו חייבים להתאים את עצמנו אליהם. הידע שב DNA, כבר לא היה רלוונטי ולכן היינו אמורים להיות חשופים לסכנות קיומיות. בפועל זה לא קרה. בני אדם חיים עשרות שנים ומתאימים את עצמם לאתמול המעודכן ולא נשארים "תקועים" רק בידע של ה DNA.

המשמעות של אמירה זו היא שההישרדות האבולוציונית, יצרה מנגנון אבולוציוני נוסף, שמבצע את ההתאמה שלנו מבחינת גיל, סביבה פיזית, מצבים גיאופוליטיים וכו', לסביבה המשתנה. פתרון זה מאפשר להתקיים ולשרוד עוד עשרות שנים, בעולם משתנה, מבלי שהפיזיולוגיה תשתנה וכך נמשיך להיות מוגנים כראוי. נוצרה האבולוציה ההמשכית לאבולוציה הפיזיולוגית, היא האבולוציה של הידע, או כמו שאנו מכירים כ"מנגנון הלמידה"

למידה היא תהליך הבנייה של "מערכת ההפעלה" שלנו

היינו צריכים משהו מקביל ל"מערכת ההפעלה הפיזיולוגית הקבועה", שיתאים אותנו לכל שלב בחיים. שוב הצליחה האבולוציה לספק את התשובה.

נוצרה במוחנו "מערכת הפעלה מתעדכנת", שנקרא לה "התודעה". התודעה מתאימה את הצרכים ההישרדותיים שלנו, לשלב שבו אנו נמצאים. מערכת זו לומדת התנהגויות, מבטיחה שהן מתאימות לזמן ולמקום ומאכסנת אותן כרפלקסים תודעתיים, בצורה מאובטחת. כך מתרחבת התודעה שלנו והופכת אותנו למתאימים ומסוגלים, בדרגת עצימות עולה.

כאשר נוצר הצורך, התודעה מפעילה את הרפלקסים המתאימים ביותר ללא בזבוז זמן. הרפלקס מופעל אוטומטית, ללא עיכוב ובדיוק כפי שנדרש. העוצמה והגמישות של המוח והדיוק שבפעולות, נובעים מהיכולת האוטומטיות הזו. אם הפעולות לא היו אוטומטיות, הזמן שהיה נדרש לעיבוד הנתונים, היה מותיר אותנו בסכנה.

מערכת ההפעלה המתעדכנת, כלומר התודעה, מאפשרת לנו להתנהל בצורה שונה בכל שלב בחיינו ובסביבות שונות. הדרישות מאיתנו כמבוגרים, גבוהות עשרת מונים ממה שנדרשנו לו כיונקים ואחר כך כילדים. התודעה מכילה את כל הידע שאנו זקוקים לו ומותאמת לכל שלב פיזיולוגי בחיינו.

הלמידה היא התהליך המופלא של האבולוציה השנייה בחיינו, היא האבולוציה של הידע.

למרות השם הדומה, הרי שהמונח מערכת הפעלה, כשמדובר בתודעה, אינו מקביל למערכת ההפעלה של מחשב. ניתן להשוותו דווקא למערכת ההפעלה של מיקרופרוססור, כלומר מעבד אלקטרוני. המעבד מבצע פקודות מוגדרות מראש ובלתי ניתנות לשינוי הנקראות OPCODES – Operation cods. ניתן לראות שה Opcodes, הם למעשה רפלקסים מתוכנתים.

בעולם המעבדים, יש תכניתן שכותב את הפקודות וצורב אל תוך המעבד. זה אינו המצב כשמדובר במוח. את מקום התכניתן, ממלאת האבולוציה של הידע, כלומר הלמידה. התהליך האבולוציוני של הידע, משתמש בניסוי וטעיה ובמשובים, כדי ליצור את הרפלקסים התודעתיים. רפלקסים אלו מקבילים לOpcodes של עולם המעבדים. הלמידה יוצרת את התבניות הרפלקסיביות שהן המקבילה המוחית, לפקודות הצרובות במעבד. תבניות רפלקסיביות אלו מאפשרות לתודעה להיות מותאמת ולהגיב מיידית, לא רק לגיל והמצב הפיזיולוגי, אלא גם לדרישות הסביבה בה אנו חיים. למשל, ילד צריך להתנהג בהתאם לגילו, אבל גם ללמוד את השפה המקומית, להתאים את עצמו לתנאי האקלים וכו'.

התודעה אם כן, היא האוסף של כל הידע המוכח כמועיל, שצברנו בכל שלב של חיינו, כדי לשרוד. בני אדם נמצאים ברמת מסוגלות שונה לאורך חייהם, מינקות לבגרות. הדרישות משתנות ומתגברות ולכן התודעה חייבת להשתנות בהתאם. תהליך שינוי התודעה הוא תהליך הלמידה, המקבע תסריטים מנטליים חדשים, במקום אלו שכבר אינם מתאימים ואפילו פוגעים בנו. הלמידה היא התהליך האבולוציוני של הידע.

כפי שהידע הפיזי של התורשה הפיזיולוגית שמור ב DNA וניתן לבוא לידי ביטוי בצורה שנקבעה מראש, כך התוצרים של אבולוציית הידע, שמורים בצורה פיזית במוח. יחידות האחסון של הידע, הן הסינפסות, שהן צמתים במפגש בין נוירונים במוח. נסו לראותן כסוג של דיסק און קי, המיועד לרפלקס הספציפי. הידע השמור בסינפסות הוא קבוע ודטרמיניסטי, כל עוד הוא לא נמחק או שונה. דטרמיניזם – חיים ללא רצון ובחירה חופשיים. תפיסה זו מנוגדת לתחושה שלנו שאנו "רוצים" ולכן "מחליטים" ואז "פועלים". אני מניח שרוב הקוראים יתנגדו לגישה זו בצורה חזקה ביותר ובכל זאת אני מזמין אתכם לוותר על ההתנגדות, רק עד לסיום הפרק. אחר כך, מן הסתם תוכלו לחזור לתפיסות שמנהלות אתכם.

המונח "דטרמיניזם", מבטא את המהות של תפיסת אסטרטגיות למידה. להבהרה, אדגיש כי אין מדובר בדטרמיניזם דתי או אוניברסלי, אלא בדטרמיניזם אישי, שנובע מכך שאנו מופעלים על ידי רפלקסים ולא בוחרים בהם. המשמעות של דטרמיניזם במקום הזה הוא שאין לנו למעשה רצון חופשי ו/או בחירה לגבי הפעולות שלנו. אפשרויות כאלו היו מסכנות אותנו. הרי במצב של סכנה, אין לנו זמן לעבד מידע, אלא רק לפעול. חישבו על הלוליין שמעופף על הטרפז. האם יש לו את הלוקסוס לחשוב מה לעשות ולהחליט? ברור שלא, כי זה יגרום לנפילתו. דווקא הרפלקסים הנרכשים שלו, שמכסים של מצב אפשרי, מאפשרים לו לבצע את הפעולות המסוכנות בבטיחות. כך זה בכל תחום בחיינו. יש לנו את הידע ולכן אנו מוגנים.

הדטרמיניזם מתייחס לכך שדפוס הפעולה ששמור בסינפסות, יבוצע תמיד באותה הצורה, מבלי שנוכל להשפיע עליו, כל עוד לא יחול שינוי בידע.

אנלוגיה נוספת שאני אוהב להשתמש בה היא שמירת קבצים במחשב. לכל קובץ שם ייחודי לו ולא תתכן כפילות בשמות. אני מזמין אתכם לראות שגם זה סוג של רפלקס. הרי בכל פעם שנלחץ על שם קובץ, יפתח אותו הקובץ ולא משנה כמה פעמים נחזור על הפעולה. עכשו תארו לעצמכם אם לחיצה על שם הקובץ, היתה מפעילה מערכת של חישוב וחיפוש, שאתם הייתם צריכים לנהל. מן הסתם עד שהייתם פותחים את הקובץ הנכון, הוא כבר לא היה רלוונטי. גם כאן, זהו מבנה דטרמיניסטי, שמאפשר לנו לפעול במלוא היעילות.

זוכרים מה הגובה שלי? נכון, 1.87 מטר. את זה כבר ייקח לכם זמן רב לשכוח, כי התבנית הרפלקסיבית הספציפית הזו עברה חיזוק באמצעות החזרה על המידע. כך נראה תהליך הלמידה.

מילון מונחים ייחודי לגישת אסטרטגיות למידה

Wed, 24 Mar 2021 04:30:26 GMT

מילון מושגים – אסטרטגיות למידה

"למידה היא משהו בלתי רצוני שאנחנו, בני האדם, עושים כל הזמן. אנחנו משתמשים במידע שאנחנו קולטים כדי לייצר ידע" פרופסור שי שלו שוורץ, סגן הנשיא לפיתוח בחברת מובילאיי.

אבחנות ומונחים:

המוח הוא האיבר שבו נוצרת התודעה ומנהלת את חיינו כבני אדם. המוח אינו האחראי לפעילות המנטלית שלנו, אלא התודעה. המוח אינו טביעת האצבע של התורשה הגופנית, אלא נגזרת אקראית שלה. במילים אחרות, המוח אינו אקטיבי, הוא קופסא שחורה, שבתוכה מתנהלים תהליכים מנטליים, שלמוח אין השפעה עליהם.
התודעה הינה סה"כ הרפלקסים התודעתיים, שנבנו במוח של כל אדם בצורה אקראית. ידע שאינו קיים במוחו של אדם, כתבנית מוח, לא קיים במציאות שלו והוא לא יוכל להשתמש בו. המציאות הינה הראי של התודעה ומתעדכנת עם הלמידה.
מודעות הינה המקום בו הפוקוס הפנימי נמצא ומאפשרת פנייה מעגלית (רקורסיה) אל התודעה. המודעות פותחת פותח פערים שיוצרים דיסוננס שמתחיל תהליך למידה. ככל שהיכולת של מנגנון המודעות לפתוח פערים גדלה, אנו אומרים שהאינטליגנציה גדלה. אינטליגנציה היא דבר נרכש ולא מולד.
הפוקוס הוא הוא הכלי המאפשר לתודעה, להיות נוכחת לאירוע כלשהו. הנוכחות של הפוקוס באירוע היא מוחלטת, כך שהוא אינו יכול להימצא בשני אירועים בו זמנית. הפוקוס הוא המיקוד של כל מנגנוני החישה, על גירוי אחד בלבד,. הפוקוס יכול בכל רגע נתון, להיות ממוקד על גירוי, חיצוני או פנימי, אחד בלבד. הגירוי שנקלט בפוקוס מאתחל את תהליך הלמידה, או מפעיל תבנית רפלקס קיימת. כשהפוקוס הוא פנימה, כלומר אל תוך התודעה, אנו לא קולטים את החוץ, למשך אותו הזמן. חשבו על כך כשאתם חושבים על השיחה עם הבוס, בזמן שאתם נוהגים. אם משהו פנימי או חיצוני, מוסתר מהפוקוס שלנו, לא נוכל לבצע את ההתאמות הנדרשות ונהיה בעמדת נחיתות או סכנה.
כל מה שלא נקלט בפוקוס, לא יכול להילמד וכל מה שלא נלמד, אינו קיים במציאות שלנו, גם אם הוא נכלל במציאות של אנשים אחרים.
אינטואיציה הינה יכולת ייחודית למוח האנושי ליצר גירויים פנימיים שמפעילים את התודעה ו/או את מנגנון הלמידה. האינטואיציה היא הגורם המחבר את כל התבניות של התודעה. האינטואיציה מאפשרת לזהות תסריט קיים, שסוגר את הפער ואת הדיסוננס, כאשר גירוי מוכר, נקלט שוב. האינטואיציה מאפשרת לנו להגיב מיידית וללא בזבוז זמן, באמצעות דרך פעולה שכבר נבחנה ונמצאה מתאימה מבחינה הישרדותית, לגירוי הספציפי.
למידה הינה תהליך אוטומטי, בלתי נשלט, ובלתי נפסק של קליטת מידע (גירוי) ויצירה של הידע שמרכיב את התודעה.
ידע הוא אוסף הולך וגדל של תסריטים קבועים מראש שמהווים את התודעה והוא המקור לכל הפעילות המנטלית שלנו.
גירוי הוא אירוע חיצוני לנו או פנימי, אשר מציג בפני התודעה, דרישה לפתרון. הגירוי יכול להיות שאלה במבחן, אדם שאומר לנו "בוקר טוב", ריח של קפה, פנים של אדם שחולף מולנו ברחוב, צורך פיזי כרעב או בריחה מתוקף, צ'ק שחוזר מהבנק או קבלת מחמאה מהבוס. הגירוי הופך לכזה, רק כשהוא נלכד בפוקוס שלנו. אם לגירוי שנקלט, אין פתרון מיידי, הרי שנוצר פער.
פער משמעותו מרחק בין מה שנדרש מאיתנו על ידי הגירוי, לבין היכולת שלנו לספק אותו. פער יכול להיווצר כאשר המורה שואל שאלה מחומר שטרם נלמד, כשאני צריך לנווט למקום שאיני מכיר או אם אני פוגש אדם שמקדים לי שלום ואיני זוכרו. הפער יוצר אי איזון שחייב להיפתר, על ידי מציאת דרך פעולה שתסגור את הפער. דרך פעולה זו, הוא תהליך הלמידה. הפער הוא מחולל הלמידה.
דיסוננס . כשנוצר פער, מופיע הדיסוננס. הדיסוננס הוא מצב שבו נוצר חוסר איזון חשמלי / כימי במוח, שמהווה סכנה ולכן יש צורך מיידי לפתור אותו. המוח לא מכיר בחומרת הסכנה של חוסר האיזון, אלא רק בכך שצריך לפעול. חומרת הסכנה, היא דבר נלמד בתודעה. הדיסוננס הינו המנגנון שמאתחל את תהליך הלמידה, שאמור לסגור את הפער. למשל אם מופיע רעב, וקיים פתרון של דוכן פלאפל קרוב, הפער נסגר והכל חוזר לאיזון. אבל אם לא קיים פתרון כזה, התודעה תנסה אולי לחפש פתרון, בסופרמרקט הסמוך. כך ימשך התהליך, עד למציאה של הפתרון הנדרש. במקרה זה, נוצר תסריט קבוע, אשר בכל פעם שנהיה רעבים, באותו המקום, ניגש אוטומטית לאותו הסופרמרקט. זה דומה לכרטיס משיכת כספים שעובד עבור כל אדם, רק עם קוד מדויק וחד ערכי.
משוב , המשוב הוא הדיווח שניקלט לגבי ההתאמה של התסריט שהופעל, להצלחה בפתרון הבעיה. הלמידה אם כן, היא אירוע תלוי משוב. אם בתוך תהליך הלמידה, מתקבל משוב שלילי, לא תתבצע למידה והפער יישאר וכך גם הדיסוננס. רק כאשר יתקבל משוב חיובי, כלומר יש התאמה בין התסריט שהופעל, לפתרון הבעיה, תיווצר הלמידה. למשל, אם אתה ננסה ללמוד את שמו של אדם, על ידי ניחוש וקריאה בם כלשהו, הרי כל עוד הוא לא יפנה את פניו, סימן שלא קראנו בשמו ולכן השם השגוי לא נקלט אצלנו. ברגע שהוא יפנה את פניו ויענה, הפער ייסגר והשם שלו יילמד בצורה אוטומטית.
· הלמידה הינה תהליך אבולוציוני / הישרדותי, של יצירת התסריטים המנטליים של תודעתנו. אין בתודעה שום דבר, שאינו כלול באחד התסריטים. תסריטים אלו מתאימים את התגובות המנטליות שלנו, לזמן ולמקום, על פי הגירויים המזוהים עם כל תסריט, ברמה חד ערכית. תסריטים מנטליים אלו הינם ישויות פיזיות, ה"צרובות" בסינפסות שבמוח. הסינפסות הינן "תבניות ידע מוחיות".
הסינפסות הינן מבנים פיזיים במוח, המהוות נקודות מפגש בין הנוירונים. הסינפסות אם כן, הן קפסולות של ידע. ידע הוא מבנה שמכיל את זהות הגירוי שגרם להיווצרות הידע ואת התסריט המדויק שהאדם ינקוט, בעת שאותו הגירוי יופיע שוב. נוח להשוות זאת למכה של פטיש הנוירולוג על פיקת הברך שגורמת לקפיצה רפלקסיבית שחלה תמיד בעקבותיה. כל גירוי שנקלט, מפעיל את הרפלקס התודעתי, שנוצר בעקבות אותו הגירוי. לכן, הידע השמור בתבניות הידע, הוא רפלקס נרכש.
אבולוציה . התהליך הכפול של הישרדות המתאימים. אנו חווים שני מסלולי אבולוציה.
האבולוציה הפיזיולוגית . אחראית על העיצוב של הפיזיולוגיה שלנו, על ידי עידכון אקראי של ה DNA. כך מתקבל מבנה גנטי מחייב שהוא שווה ערך לרפלקס שבונה את הגוף על סמך תסריט קבוע מראש ושאינו בר שינוי. תסריט זה מתאים אותנו לשרוד במציאות אליה אנו נולדים.
האבולוציה של הידע . האבולוציה הפיזיולוגית מכינה אותנו לשרוד בתנאים בה נולדנו. נשאלת השאלה, איך נישאר מתאימים מבחינה הישרדותית, גם לאחר עשרות שנות חיים, בעולם משתנה תדיר? התשובה היא שמתקיימת אבולוציה ממשיכה שהיא האבולוציה של הידע. אבולוציה זו מעדכנת את התסריטים שמפעילים אותנו כך שנשאר מתאימים לשרוד לאורך חיינו, בתנאים משתנים. למשל, היכולת להתאים את עצמנו לעולם הדיגיטלי היא אבולוציה של ידע. אבולוציה זו היא תהליך הלמידה. אנו יוצרים מבני ידע / תבניות מוח / רפלקסים תודעתיים, ששמורים בסינפסות ומשמשים אותנו בחיי היום יום. הסינפסות הן המערך המקביל לDNA הפיזיולוגי, בעולם של אבולוציה הידע והידע שצבור בהן מופעל כאשר הוא נדרש, תמיד באותה הצורה כמו שהDNA, פועל תמיד באותה הצורה.
נוסטלגיה - העלאה מחדש של החוויה שנצרבה בתבנית המוח הרפלקסיבית. כאשר תבנית המוח מופעלת, החוויה עולה למודעות, כלומר הפוקוס הוא עליה. מנגנונים אלו אינם מנגנונים שניתן לשלוט בהם ישירות ולכן בכל פעם שייקלט גירוי נתון, הוא יפעיל את הרפלקס שנבנה בגללו.
טרנספורמציה היא התהליך הטבעי שבו המוח מעדכן את התודעה, כאשר התנאים הסביבתיים משתנים. תסריטים שכבר אינם רלוונטיים או מזיקים לנו, נבלמים. כאשר התסריטים הקיימים נבלמים, נוצר פער, הדיסוננס מופעל ונוצר תסריט חדש ומותאם לסביבה, לזמן ולמקום. למעשה זה כמו עדכון מערכת ההפעלה. כל תסריט חדש כזה "נצרב" כסינפסה במוח ומתפקד כרפלקס התנהגותי נרכש. למשל, כאשר למדנו לנהוג, נאלצנו ללמוד תסריטים חדשים, למשל לעצור באור אדום ברמזור. לאחר תהליך הלמידה, הרי שבכל מצב שבו יופיע אור אדום ברמזור בנתיב נסיעתנו, הרגל תישלח אוטומטית, לדוושת הבלם. אין כאן זמן לחשוב, שכן אם נחשוב, נמצא עצמנו בתוך הצומת באור אדום. הטרנספורמציה היא התהליך של יצירת התנהגויות הישרדותיות ולכן התבניות שהיא יוצרת, קשות ביותר לעדכון. תהליך ההתבגרות הוא תהליך טרנספורמטיבי של בלימת תבניות ישנות ומפריעות ויצירה של רפלקסים מקדמים. התהליך המוצלח תמיד ידרוש הפעלה של כאב או עונג, חזקים מספיק, עד שיתגברו על ההפעלה האוטומטית של הרפלקס. הדוגמא הקלאסית היא הגמילה מחלב האם. אי אפשר להסביר לתינוק שהוא לא יכול להמשיך לינוק. רק כשהוא רעב מספיק, הוא יהפוך להיות מישהו שאינו יונק מהאם. לאחר הטרנספורמציה, הוא כבר לא יחפש לינוק מהאם. בטרנספורמציה השינוי הוא בר קיום לאורך הזמן.
קוגניציה התוצאה האוטומטית של סגירת פערים העוסקים בתוכן. שפה, מתמטיקה, אמנות וכו'. התוצאה היא רפלקסים תוכניים, כלומר ידע זמין שיוצף בכל פעם שגירוי תוכני ייקלט בפוקוס, אם הרפלקס כבר קיים. למשל 3 X 3 = 9 הוא רפלקס, אם לוח הכפל נלמד בעל פה. כשלוח הכפל לא נלמד בעל פה, צריך לחבר את שלושת מספרי השלוש ולקבל את התוצאה 9. זהו תהליך ארוך ולא "מתאים" לכן לא השרדותי. לשפה יש מקום מיוחד במנגנון הקוגניטיבי, שכן כל מה שלא נמצא בשפה, כלומר לא הוקצה לו סימן (סימבול), לא יהיה קיים בתודעתנו. כל אות, מילה, מושג, ביטוי, הם רפלקסים. כל רמה / שכבה של ידע, יש לה ביטוי מוגדר וגישה ישירה של הגירוי המתאים. א' או אבא או אבא גנוב ולכן לא צריך להתחיל מהשכמה הנמוכה של הידע. כך המוח מצליח להיות גמיש.

איך ילד, בריא ושלם, מאובחן עם "הפרעת קשב וריכוז?.

Mon, 22 Mar 2021 18:00:35 GMT

איך קורה שילד, בריא ושלם, מאובחן עם "הפרעת קשב וריכוז?

דביר (שם בדוי) אינו יכול ללמוד מתמטיקה. לפחות כך נאמר לי. דביר הוא ילד שיצא לי לעבוד איתו במסגרת התנדבות בעמותה המסייעת לילדים המתקשים בלימודים.

דביר הוא ילד שמתקשה בלימודים. התבקשתי לעזור לו לקראת מבחן בנושא משוואת קו ישר. כשהתחלנו לעבוד, הוא לא היה מוכן לקבל עזרה. הוא הציג התנהגויות שבקלות ניתן היה לשייך אותן לעולם לקויות הלמידה.

לאחר שהוא הבין שאני באמת איתו, כדי לעזור לו במה שהוא צריך, הוא החל להיפתח והיה מוכן לקבל עזרה.

להפתעתי, לאחר מספר פגישות, הוא הצליח להבין את המשמעות של קו ישר על מערכת הצירים, את המשמעות של תלות חיובית או שלילית במשתנה. הוא אפילו הבין כיצד זה בא לידי ביטוי גרפי, על מערכת הצירים. אכן הופתעתי ממנו לטובה.

כל שהיה נחוץ כדי לאפשר לדביר להגיע לרמה הנדרשת היה זיהוי של הידע החסר משלבים קודמים, שמנע ממנו להבין את החומר. במקרה זה הידע החסר היה פעולות חשבון עם מספרים שליליים והבנה של מהי ראשית הצירים מבחינה מרחבית. איך דבר כזה קורה שהחוסר הזה, לא זוהה על ידי המערכת? מישהו שם נרדם. איך זה שאף אחד במערכת לא צועק? עד כמה המורים היו צריכים להסתכל הצידה ולברוח מאחריותם, כדי שזה יקרה?

זה ממש מתוחכם להגדיר שיש לו "הפרעות למידה" ולשכוח שמה שהוא יודע, זה מה שהמערכת לימדה אותו..

זה היה ברור שיש לו את היכולת ללמוד מתימטיקה ובו בזמן, שמערכת החינוך, אינה עומדת "במילה שלה" מול הילד!

זה קורה כי מערכת החינוך לא מסוגלת להסתכל על התלמיד הבודד. יש למערכת את כל התירוצים, אבל בפועל, המערכת לא מצליחה ללמד את כל הילדים ללמוד. מי שחזק יותר, מגיע לרמה הנדרשת ומי שחלש, פשוט נכשל ואז מתויג כ"לקוי למידה".

זה לא חייב להיות כך. דביר הוא בהחלט ילד שמסוגל ללמוד מתמטיקה! הוא לא מצליח, כי לא לימדו אותו את הבסיס.

תפיסות מתקדמות בלמידה בתחומי הלמידה האנושי , כגון Precision teaching עוסקות במדידת היכולת האישית של כל ילד להתמודד עם סגירת הפערים, כלומר יכולת הלמידה בכל שלב וחיזוק למי שלא השלים את השלב, כדי שישלים אותו ויוכל לעבור ללא חרדות, לשלב הבא.

הלמידה היא תהליך המתבצע בשלבים, היא אינה רציפה וכל שלב בלמידה מותאם ליכולת של הילד, לסגור פערים, המותאמים לרמתו. למשל, הפער שיש לילד בכיתה א, בבואו ללמוד מתמטיקה, הוא קודם כל הכרה של המספרים ופעולות החשבון הפשוטות. זהו פער קטן, שמותאם לכיתה א'. תלמיד בתיכון, הנדרש לפתור בעיות בחדוו"ה, צריך לסגור פער הרבה יותר גדול. הוא לא היה מסוגל לכך, אם הוא לא היה לומד כיצד לסגור את הפערים בצורה מובנית, מכיתה א'.

אם ילד לא משלים את שלב הלמידה שמותאם ליכולתו , כלומר הפער שהוא נדרש לסגור גדול מהיכולת שלו לסגור אותו, אבל המורה כבר עבר לשלב הבא, נוצר מצב שבו הפער הוכפל.

במצב זה, אין סיכוי שהילד שנשאר מאחור, יצליח להשתלב. לאחר מספר נסיונות, הילד כבר יבין שאין לו סיכוי ויפתח חרדת ביצוע. כן כמו זו שמוכרת ממחוזות אחרים. הילד "כבר ידע" שאין לו סיכוי להצליח, דבר שיגרום לו לחרדה.

מבחינת הילד, כאשר הוא נדרש לפתור בעייה שמייצגת פער גדול יותר, הוא אינו מסוגל. חישבו על ילד קטן שאינו יכול להרים משקל שמיועד להרמה על ידי אדם מבוגר. האם היינו שאומרים שהילד לקוי? ממש לא, היינו מבינים שהוא לא הגיע עדיין לשלב שבו הוא יכול לבצע זאת. אם היינו דורשים זאת ממנו בתוקף, הילד היה חווה חרדה משתקת.

זה בדיוק מה שקורה כאשר ילדים לא משלימים את שלבי הלמידה ונדרשים לעלות שלב, כאשר אין להם את היכולת לכך. הדרישה התקיפה תיצור חרדת ביצוע שתגרום לילד להתנהג בצורה הנקראת "הילחם, קפא או ברח". זו התגובה של הגוף למצבי דחק, המוטמעת במוח מהתורשה. במצב כזה, הילד יכול להפריע, להיות אלים, לקפוא מבלי להיות מסוגל לתפקד או לברוח מהמטלות וכל זה לא בשליטתו. כך נראה ADHD, זו חרדה ולא לקות או הפרעה. במצב הזה הילד נתקל בלחצים גדולים מהמורים וההורים ועלול להישבר.

זו הסיבה שבכל שלב בלמידה חייב התלמיד להגיע לדרגה של "מאסטר" כלומר שליטה מלאה ואוטומטית בידע שנלמד, באותו השלב בלמידה.

מאסטריות בשלב משמעותה היא שהילד כבר למד את כל שנדרש באותו השלב והוא יכול להתמודד עם כל בעיה / פער, שהוא יידרש לפתור. כשהוא מאסטר באותו השלב, הוא לא יכשל ולא יפתח חרדת ביצוע. הבטחון העצמי יגבר והוא יחזק את תחושת הערך העצמי שלו.

אם ניקח את דביר לדוגמא, הכרת המושג של ראשית הצירים, יחד עם ההטמעה של עבודה עם מספרים שליליים, היא חלק מהנדרש באותו השלב ובלעדיה דביר לא הגיע למאסטריות באותו השלב בלימוד החשבון. לא היה לו כל סיכוי להצליח, כי היה חסר לו הבסיס למאסטריות. הוא ילד שיכול, אבל לא יודע! מערכת החינוך לא עמדה במילתה ללמד אותו ובמקום לקחת אחריות, היא מציגה אותו כלקוי. אני רואה זאת בפגיעה בילד, פגיעה שההורים לא מודעים לה, משתפים איתה פעולה ומאמללים את הילד.
הורים, במצבים כאלו אל תתקפו ואל תלחצו על הילד, חבקו אותו, אימרו לו שאתם אוהבים אותו ושאתם רואים וחשים את הכאב שלו.

אני מזמין אתכם ההורים לבחון שגישה זו שמציגה שיטת אסטרטגיות למידה המהווה תפיסה מנוגדת ב180 מעלות למקובל. פועלת על מניעת החרדות, באמצעות שיפור תהליך הלמידה, במקום להאשים את הילד בהיותו לקוי או "נתון להפרעות"

כמאמן אני מזהה את חוסר היכולת להשלים פערים, מלמד את הילד וההורים, כיצד להתגבר על כך, גם אם בית הספר לא נותן את הפתרון. הילד לומד שהפער אינו סכנה אלא הזדמנות, כיצד לפצל את הפער, כך שהוא לא יהיה מאיים ומאפשר לו להגיע לרמת הכיתה.
אני מלמד את ההורים כיצד ללמד את הילד משמעת שתתן לו את העוצמה להתקדם ולהצליח וזו בעצם המחויבות הבסיסית של ההורים, שעלולים לחשוב שבית הספר מבצע אותה במקומם. אי אפשר להגזים בחשיבות של ההורים בבניית יכולת הלמידה של הילד שלהם, גם אם הם לא בקיאים בחומר עצמו. מדובר בבניית הבסיס ללמידה.
התוצאה, ההתנהגויות המזוהות בטעות כלקויות, הולכות ונעלמות.
התקשרו או השאירו הודעה, כדי ללמוד, האם גישה זו עשויה להתאים ילדכם.

הסכם הסמכות ההורית.

Fri, 12 Mar 2021 06:26:23 GMT

מי צריך בכלל סמכות הורית?למה להתאמץ ולריב עם הילדים?

"הילד לא מוכן לקום בבוקר, ולכן תמיד מאחר"
"הילדה אינה מוכנה להכין שיעורי בית ואני לא יכולה להכריח אותה"
"אני רוצה שהילד יעשה את מה שצריך, אבל אני לא מוכן לכפות עליו דברים, כי אני מאמין בהדברות, אבל זה לא עובד עבורי".

מי לא נתקל באחת או יותר מהבעיות האלו בקשר עם ילדיו? כמה פעמים אמרתם דברים כאלו לעצמכם ונשארתם חסרי אונים.

אני מזמין אתכם לבחון, באם חוסר היכולת שלכם לקיים את הסמכות ההורית, פוגעת בילד שלכם? האם ההמנעות שלכם כהורים, מלכפות על הילד שלכם לפעול ולהתנהג, בצורה שאתם מאמינים שהיא טובה לו, אולי פוגעת בסופו של דבר בילד?

הפעלה נכונה של הסמכות ההורית, בונה ילד עם בטחון וערך עצמיים!

תארו לעצמכם מצב שבו אתם כילדים קטנים, מטיילים עם האב בשעות הערב המאוחרות, במקום מפחיד. לפתע האב אומר לכם "אני צריך ללכת רגע למקום אחר, אני משאיר אתכם לבד, כי אני יודע שאתם אמיצים וחזקים ואתם אוהבים אתגרים". האב נעלם ואתם לבד. מסביב קולות מפחידים, קצת חשוך ופתאום משהו זז ממול. אתם מושיטים יד לאחור כדי לקבל כח ואומץ מאבא, אבל במקום להאחז ביד איתנה, אתם "תופסים אויר". מתחילות חרדות, יש כעס על שהאב נטש אתכם, ואתם מרגישים שאי אפשר לסמוך על אף אחד. אתם רוצים לברוח, אבל לא יודעים לאן. איזה אושר זה היה אם פתאום האב היה מגיע משום מקום ותומך בכם.

ההרגשה הזו שחוויתם בדמיון, היא ההרגשה הקבועה של ילד שההורים מוותרים על הסמכות ההורית שלהם ומאפשרים לו לעמוד לבד מול החיים.

זכרו שהילד אינו מבוגר. אין לו את כל תבניות ההתנהגות האוטומטיות המעודכנות, שעוזרות לכם לחיות את החיים כמבוגרים. הוא צריך שיחזיקו אותו ביד, כאשר הוא פוחד. זה בדיוק המקום של הסמכות ההורית!

אבל אנחנו ההורים, נוטים במקרים רבים, לוותר על הסמכות ההורית שלנו. אנחנו מאמינים שהוא חבר שווה זכויות במשפחה, רוצים שהוא יהיה חלק מתהליך קבלת ההחלטות ושלא נכפה עליו דברים שהוא לא רוצה. הבעייה היא שאנו שוכחים, שהוא ילד, שהוא אינו מבוגר, שאין לו את כל הידע שהוא צריך ולכן אנו נמנעים מלהפעיל את הסמכות ההורית שלנו.

אנא הפנימו, בכל פעם שאנו ההורים,נמנעים מלהפעיל את הסמכות ההורית שלנו, הילד מאבד את הבטחון ומפתח חרדות. לפעמים החרדות יוצרות אצל הילד דפוסי התנהגות, אבל אלו דפוסים בעייתיים, כי הם יהיו מבוססים על התגובות האופייניות לחרדה, שנקראות סינדרום ה FFF- Fight, Freeze ,Flight, כלומר הלחם, קפא או ברח. כך נראה דיכאון, כך נראה ADHD ולא לזה קיווינו..

מה אנו ההורים יכולים לעשות כדי לבסס את הסמכות ההורית?

כלל ראשון הוא, שלא ניתן לדרוש מהילד משהו שלא הוגדר מראש.

אני מציע להכין הסכם כתוב, בין הילד להורים שבו מפורטות הזכויות שלו, החובות והמחיר שהילד ישלם על הפרת החובות, במונחים של שלילת הזכויות. לדוגמא אם הילד לא קם בזמן לבית הספר ואחר, הוא לא יוכל להשתמש במחשב / טאבלט באותו היום. אני מבטיח לכם, שאחרי כמה פעמים של שלילת שימוש במחשב, הילד יקום לבית הספר כמו שעון.

במהלך יצירת ההסכם, רצוי שהילד יגדיר מהם הזכויות שהוא יפסיד בגלל אי עמידה בחובות. רק אם הילד אינו מוכן להגיע להסכם, ההורים יקבעו זאת חד צדדית.

אם הילד לא ירצה לחתום, ימנעו הזכויות שמפורטות בהכם, עד לחתימה. אתם ההורים קובעים מה נכון ומה לא. לילד אין עדיין את היכולת הזו.

כלל שני הוא שאין לסטות מההסכם.

ההצלחה של האימון תלויה בכך, שאתם ההורים, תקיימו את ההסכם בלי לסטות ממנו. בכל פעם שתוותרו לילד, זה יהווה ערעור של הסמכות ההורית שלכם. אתם חייבים להיות זהירים במקום שבו הילד ינסה "לתמרן" ביניכם. ההסכם יכלול סעיף שאומר שאם הילד פנה להורה השני אחרי שקבל תשובה שלילית מההורה הראשון, הוא יחווה שלילה של זכויות.

כדי לסייע, הכנתי הסכם כזה, הסכם התנהלות בבית ובבית הספר שניתן להורידו ולהשתמש בו. כמובן שכל משפחה תעשה את ההתאמות שלה.

אתם מוזמנים לקרוא עוד על משולש הסמכות ההורית, הקשר בין הפעלת הסמכות ההורית, להצלחת הילד בבית הספר ובחיים.

שאלות? הערות / הארות לנושא? אשמח להקשיב ולסייע. אנא צרו קשר ל 054-7855144 וביחד נעזור לילד שלכם.

האם אהיה מאושר בחיי או אחוש סבל? הכל תלוי במשוב!

Sun, 06 Dec 2020 15:25:04 GMT

ההבנה שלי היא שהמשוב שאני מקבל, כלומר התגובה החוזרת למעשים שלי, קובע את העוצמה המנטלית שלי. המשוב השלילי גורם לסבל והמשוב החיובי יוצר את האושר. המשוב מעצב את יחסי לעולם בכל רגע נתון.

כשנולדתי, לא באתי לעולם עצוב ומבוהל. לא היתה לי התייחסות מוקדמת למה צפוי לי בעולם ולא התנהגויות או תחושות שהגיעו מהתורשה. התודעה שלי, עוצבה על ידי המשובים שקבלתי בתגובה להתנהגויות שלי וזה קרה כך:

אם קבלתי משוב שלילי, הופעל מנגנון הסבל שהוא תופעת ה FFF. נוצר סבל.

אם קבלתי משוב חיובי, הופעל סינדרום ה EEE. נוצר אושר.

ה FFF וה EEE, נעשו נוכחים, כתוצאה של משוב חיצוני, חיובי או שלילי, למה שעשיתי.

הבעיה החריפה כאשר קיבלתי דרך קבע, משוב שלילי, בכל פעם שרציתי נניח להתחיל עם אשה או להציג עצמי לעבודה. הקבלה החוזרת של המשוב השלילי, איתחלה תהליך למידה שיצר את תבנית המוח שמכילה שני מרכיבים:

· התחושה "אני לא טוב / לא אצליח / לא אהיה מאושר".

· הפעולה "אל תנסה בכלל, כי יכאב לך"

חוסר הפעולה שנכפה עלי נבע מכך שחוויות הכשלון הקודמות, והמשובים השליליים שבאו בעקבות הפעולה והכישלון, היו שליליים ביותר ולכן נוצרה תבנית של "שב ואל תעשה". תבנית זו היא רפלקס נרכש, שכן התגובה לצורך לפעול, תמיד תתקל באי עשייה. זה מה שרפלקס עושה, הוא מגן עלי מהסכנה של משוב שלילי, ש"בטוח שיגיע" ואז אחוש סבל. הרפלקס מונע מכך לקרות וזה ממש לא בשליטתי.

כאן התחיל הסבל. אני כבר ידעתי בצורה רפלקסיבית שכאשר אנסה לצור קשר עם אשה או לחפש עבודה. או אפילו רק כשאחשוב על כך, אני אכשל ואז כאן כבר נכנסת לתמונה היכולת שלנו כבני אדם לתת לעצמנו משוב פנימי, שלילי או חיובי. כשזה קורה, אני כבר לא צריך לחוות את המצב הבעייתי, אני נותן לעצמי משוב שלילי או חיובי מראש.

להיות מאושר כתוצאה ממשוב חיובי

אני אומר "אני רוצה להיות שמח", אבל לא מודע לכך, שכדי להיות שמח, אני צריך לקבל כל הזמן, משובים חיוביים. אני צריך משובים חיוביים מהסביבה, אבל גם מעצמי. כדי לחוש מסופק, מרוצה, שבע רצון וכו'.

כשמדובר בסינדרום האושר, מדובר ברצף של פעולות שלי, לאורך זמן, שהמשוב עליהם הוא חיובי. התהליך נמשך, עד שנוצרות אצלי תבניות הרפלקס, שמקיימות אותו. מרגע שהתבנית הרפלקסיבית קיימת, שוב איני יכול לפעול בדרך אחרת, כפי שנראה להלן.
כבני אדם, קשה לנו להעריך עד כמה הEEE משפיע על חיינו. אבל אם נביט פנימה וניווכח עד כמה מזמננו, כספנו וכוחנו, אנו משקיעים, כדי לקבל משוב חיובי, נוכל להיווכח, עד כמה פעולותינו מושפעות מכך.

· מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה בלרצות (מלשון ריצוי) את האנשים סביבנו? כדי לקבל משוב חיובי.

· מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה בהופעה החיצונית שלנו? כדי לקבל משוב חיובי.

· מדוע אנו מציגים את התעודות וההסמכות שלנו? כדי לקבל משוב חיובי.

· מדוע אנחנו משקרים (ולא מדובר כפעולה שנעשית מתוך פחד)? כדי לקבל משוב חיובי.

ככל שיהיו לנו יותר רפלקסים שנבנו עקב המשובים החיוביים וסינדרום האושר, כך נהיה שמחים, עוצמתיים ובלתי שיפוטיים. גם אמירות שליליות אחרות, כבר לא יוכלו להשפיע עלינו.

אני מזמין אתכם לקבל שרגשות ומצבי הרוח, מקדמים ומעכבים, הינם אותה התופעה, רק בכיוונים הפוכים.

אבל וזה אבל גדול מאד. אנחנו מעולים בלתת משובים שליליים. ביקורת, שיפוטיות והקטנה הן הדרכים שבהם אנו נוטים להתייחס לזולתנו, כדי לקבל, עבור עצמנו, את המשוב החיובי שאנחנו טובים יותר מהם.

בואו נלמד גם לתת משובים חיוביים, להגדיל את זולתנו ולגרום להם אושר. האושר שלהם, יקרין רק טוב עלינו.

אז מה הן רגשות?

רגשות הן התחושות שאנו חווים כתוצאה ממשובים. כעס, שנאה, אהבה, טינה, הערצה, עצב וכו', הם שמות לתחושות השונות.

הרגשות אינם מתקיימים בפני עצמם, כישויות בתודעה, אלא מתעוררים רק כאשר נקלט משוב. כשאנו רוצים "להרגיש טוב" זה אומר שאנו נפעל על מנת לקבל את אותו המשוב בדיוק.

האם ניתן לשנות את התבניות שגורמות לסבל?

תבניות ההתנהגות שלנו מוגנות במוח בצורה קפדנית. הרי כשהן נוצרו, הן הגנו עלינו ולכן המוח ילחם בניסיון לשנותם. המזל הוא שהמטען התורשתי שלנו כולל את הדרכים לשנות את התודעה, כי זה דבר שאנו צריכים לעשות כמה פעמים בחיינו, בתהליך ההתבגרות. תודעה של ילד אינה התודעה של תינוק והתודעה של בוגר, אינה התודעה של ילד.

הדרך שבה ההתאמה נעשית היא בשני שלבים.:

יצירת מרכיב שיבלום את ההפעלה האוטומטית של הרפלקס.

לאחר שהרפלקס נבלם, התחלת תהליך למידה שיצור תבנית שמתאימה לזמן ולמקום.

התהליך הכפול הזה נקרא למידה טרנספורמטיבית והוא למעשה החלפה של תוכנת ההפעלה ולא הסתפקות בעדכון. כמי שעוסק באסטרטגיות ואומנויות הלמידה, אני מזמין אתכם לצור קשר ולבדוק עבורכם ו/או עבור יקיריכם, כיצד להפטר מהסבל ואמץ את סינדרום האושר.

למעוניינים, אנא הגיבו ואתקשר אליכם ללא התחייבות מצדכם.

יגאל אפרתי – מנטור לאומנויות למידה

אולי תאהב/י גם