כמאמן מנטלי, אני נושא על כתפיי אחריות כבדה. כשאדם בוחר לתת בי אמון ולחשוף בפניי את צדדיו הפגיעים ביותר, הוא למעשה מפקיד בידיי כוח עצום. אני מכיר בגודל המשימה ומחויב בכל ליבי לעשות בכוח הזה שימוש נכון וראוי, שישרת אך ורק את טובתו והתפתחותו של המתאמן.

אבל כדי לעמוד במחויבות הזו, אני חייב קודם כל להיות מודע לעצמי ולהשפעות שהתהליך עשוי לחולל בי. הרי כמו שאומרים בהומור - המטרה הראשונה של כל מטפל היא לטפל בעצמו. יש בזה יותר מגרעין של אמת. אם אני לא אהיה מחובר לרגשות, למחשבות ולזיכרונות שמתעוררים בי במהלך האימון, אני עלול בקלות להתבלבל בין הצרכים שלי לבין אלה של המתאמן.

לכן האתיקה המקצועית היא המצפן והמורה הדרך שלי. היא שומרת אותי ממוקד במתאמן ומזכירה לי שהמסע הזה הוא שלו, לא שלי. היא מבטיחה שאני אשים לב אם אני מתחיל "לטפל בעצמי" במקום בו, ושאדע לקחת צעד אחורה כשצריך. זהו התנאי ההכרחי כדי שאוכל להיות שם עבורו במאה אחוז, בלי רעשי רקע או אג'נדות סמויות.

האתיקה גם מגנה על המתאמן מפני סיכונים פוטנציאליים. למשל, היא שומרת אותי מלהכניס לתהליך את הבעיות והפרשנויות שלי, במקום להקשיב באמת למה שהמתאמן אומר וצריך. היא מונעת ממני בתוקף לנצל את התלות והפגיעות שלו לטובתי האישית, בין אם מדובר בהפקת רווח כספי, סיפוק צרכים רגשיים או כל ניצול אחר. והיא דוחפת אותי להכיר בגבולות הידע שלי ולהיות זהיר לגבי השלכות בלתי צפויות של תהליכי אימון.

אבל מעל לכל, האתיקה מחייבת אותי לנהוג על פי העיקרון: "אם יש ספק – אז אין ספק". כלומר, ברגע שעולה בי השאלה האם משהו הוא אתי - זהו כבר סימן מספיק טוב שעליי להימנע ממנו. אני פשוט לא מוכן לקחת סיכונים כשמדובר ברווחת האנשים שבוחרים לתת בי אמון.

בסופו של דבר, מטרתי העליונה היא לסייע למתאמנים שלי לשחרר את הפוטנציאל הייחודי להם ולהגשים את עצמם. האתיקה היא הבסיס והתנאי לכל צמיחה אמיתית במסע הזה. היא יוצרת את המרחב הבטוח שמאפשר לו להתמסר לתהליך בלב שלם ובכך, היא פותחת את הדלת לשינויים עמוקים שמשנים את חייו לטובה.

לכן ברמה האתית יש חוק אחד בלבד. "אם יש ספק, אז אין ספק. לא לוקחים סיכון".