דחיין? זה לא אני, זה מה שקורה לי!

הדחיינות ואיך החרדה משתלטת על התפקוד

כותרת: האם אתה דחיין כרוני? חושבים מחדש על דחיינות

אנחנו כולנו מכירים את זה - יש לנו משימה חשובה לעשות, אבל איכשהו תמיד מוצאים סיבות לדחות אותה למחר, ואז למחרתיים... פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לחוצים ברגע האחרון, מנסים בבהלה להספיק הכל. 

אם אתם מזדהים עם התיאור הזה, אתם לא לבד. דחיינות היא תופעה נפוצה מאוד. אבל האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם למה אנחנו בעצם מדחים דברים? האם זה באמת מתוך עצלנות או חוסר אחריות?

פסיכולוגים רבים רואים בדחיינות תופעה שלילית שצריך "לרפא". אבל אני רוצה להציע כאן פרספקטיבה שונה. 

לפי הניסיון שלי כמאמן, דחיינות איננה הבעיה האמיתית. היא בסך הכל סימפטום - סימן חיצוני לקושי פנימי עמוק יותר. כשאנחנו דוחים משימות, זה לא בגלל שאנחנו לא אחראיים או לא אכפתיים. להיפך, זה קורה בגלל שאנחנו אכפתיים מדי - אנחנו חוששים מכישלון ודחייה. 

בפסיכולוגיה קוראים לזה תגובת "Fight, Flight or Freeze" - ברח, הילחם או קפא. זוהי תגובה אוטומטית של הגוף והנפש שלנו לסכנה מורגשת. ברגע שאנחנו חווים לחץ, איום או חרדה גבוהה, מערכת העצבים שלנו נכנסת להיפר-דרייב ומשתקת את היכולת שלנו לתפקד.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים במישהו (או בעצמכם) שמתנהג בדחיינות כרונית לגבי משימה מסוימת - נסו להבין מה מפחיד אותו כל כך בקשר אליה. אל תגידו לו "פשוט תתאמץ ותעשה את זה". זה לא יעזור. במקום זה, נסו לתמוך ולעודד. עזרו לו לפרק את המשימה המאיימת לצעדים קטנים יותר. ליווי אמפתי ומעצים יכול לפעול פלאים.

והכי חשוב - אל תשפטו או תתייגו אף אחד כ"דחיין". הדחיינות איננה מהות של האדם. היא תגובה מובנת לחרדה. כשמבינים את השורשים האמיתיים של הבעיה, אפשר גם למצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתה.

ככל שנלמד להתבונן בדחיינות באופן אמפתי וחומל, כך נוכל לעזור לעצמנו ולאחרים להשתחרר ממנה ולנצח את הפחדים שמניעים אותה. זה לא תמיד יהיה קל, אבל זו ההתחלה של מסע מרתק להעצמה אישית.

מה דעתכם על זווית המבט הזו? האם גם אתם חושבים שדחיינות היא סימפטום ולא הבעיה עצמה? אשמח לשמוע את התובנות שלכם בנושא!

אל תתקעו עם הדחיינות בדרך להתגבר עליה. צלצלו היום 0547855144 או כתבו ל yigalef@gmail.com והדחיינות תהיה נחלת העבר.