האימון, כריקוד הטנגו.

לאורך ההיסטוריה של חקר המוח והתודעה, שאלת קיומו של "רצון חופשי" הטרידה הוגים רבים. האם בני אדם הם יצורים אוטונומיים, הבוחרים את מעשיהם מתוך חופש רצון, או שמא התנהגותם נשלטת על ידי גורמים סיבתיים שמעבר לשליטתם? בעוד שהפילוסופיה והדת התלבטו במשמעויות המוסריות של הדילמה, מדעי העצב והפסיכולוגיה חשפו עדויות הולכות ומצטברות לטובת הגישה הדטרמיניסטית. יתרה מכך, מחקרים מרתקים במהלך המאה ה-20 הראו כי דטרמיניזם עצבי אינו רק עובדה ביולוגית, אלא גם תנאי הכרחי להישרדות ולהתפתחות של המין האנושי. אחד החוקרים הראשונים שהציעו מודל מפורט לאופן בו המוח לומד ומארגן התנהגות היה דונלד הב. בספרו פורץ הדרך "ארגון ההתנהגות" (1949), הב ניסח את עקרון הטרנזיטיביות העצבית, הידוע גם כ"חוק הב". לפי עיקרון זה, למידה מתרחשת כאשר תאי עצב מופעלים בו-זמנית באופן חוזר ונשנה, מה שגורם לחיזוק הקשרים הסינפטיים ביניהם. ככל שצירוף מסוים של גירויים ותגובות חוזר על עצמו, כך הוא הופך למוטמע ואוטומטי יותר. כפי שהב ניסח זאת: "הכללים המוכרים של שינוי סינפטי יכולים להסביר כיום את קצב ההתפתחות ואת היציבות של מיומנויות וזיכרונות מסוימים, והם קובעים את המגבלה על מה שניתן ללמוד" (Hebb, 1949, p. xix). במילים אחרות, הזיכרון והלמידה הם פועל יוצא של ארגון מבני של המערכת העצבית, המעוצב בהדרגה דרך ניסיון וחזרתיות. תהליך דטרמיניסטי זה הוא שמאפשר לאורגניזמים לרכוש התנהגויות מועילות ולתחזק אותן לאורך זמן, ובכך מגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם בסביבה נתונה. דוגמה מאוחרת יותר לחשיבה על הבסיס החישובי של מודעות ואינטליגנציה היא תיאוריית האינטגרציה של המידע (Integrated Information Theory – IIT), שפותחה על ידי ג'וליו טונוני ועמיתיו. טונוני טוען כי המודעות היא תוצר של אינטגרציה מורכבת של מידע ברמת המערכת. ככל שמערכת מסוגלת לשלב מידע ממקורות רבים יותר ובאופן מורכב יותר, כך גדלה רמת המודעות שלה. לפי טונוני, "המודעות של מערכת נוצרת על ידי האינטגרציה הפונקציונלית הפנימית של המערכת, המניבה כמות של מידע משולב, Φ. מידע משולב זה אינו אודות משהו; הוא המודעות של המערכת עצמה" (Tononi, 2004, p. 19). אך מנגנון מתוחכם זה של עיבוד מידע אינו יכול להתקיים ללא ארכיטקטורה עצבית מובנית וחוקיות קפדנית בזרימת האותות העצביים. המודעות, אם כן, צומחת מתוך מארג סיבתי דטרמיניסטי, ולא מתוך איזושהי תכונה מטאפיזית של "רצון חופשי". דווקא יכולת זו של שילוב מידע והפקת משמעות ממנו, שהיא כרוכה בהכרח במנגנונים מוחיים מוגדרים היטב, היא שאִפשרה לבני האדם לפתח חשיבה מורכבת והתנהגות גמישה, ובכך קידמה את ההישרדות וההסתגלות שלנו כמין. תובנה מפתיעה לגבי טבעם של תהליכי עיבוד המידע במוח הגיעה מכיוונו של פרופסור הוראס בארלו. בהשראת רעיונותיו של קלוד שנון על תורת המידע, בארלו הציע בתחילה כי מערכות החישה פועלות על פי עקרונות של דחיסת מידע והפחתת עודפות. לפי גישה זו, מטרתו העיקרית של עיבוד חושי היא לדחוס ולהפשיט את המידע הנקלט, כדי לחסוך במשאבים חישוביים. אולם בשלב מאוחר יותר, בארלו שינה את דעתו. במאמר משנת 2001, הוא טען כי עיקרון "הפחתת העודפות" איבד מקסמו, מפני ש"לא ברור מה המערכת אמורה לעשות עם המידע ששימרה. כעת הוצע תפקיד חיובי יותר למידע זה, מכיוון שניתן להשתמש בו כדי לגלות דברים המתרחשים לעתים קרובות יותר מהמצופה באקראי. 'צירופי מקרים חשודים' אלה הם סימנים פוטנציאליים לדברים ואירועים החשובים להישרדות..." (Barlow, 2001, p. 243). כלומר, מערכות החישה לא רק מנסות לחסוך בעיבוד, אלא גם באופן אקטיבי מחפשות דפוסים בעלי ערך סטטיסטי מיוחד - כאלה שעשויים להעיד על גורמים משמעותיים בסביבה. מעבר זה מדגיש שוב כי המוח אינו מכונה פאסיבית לעיבוד קלט, אלא מערכת דינאמית הבונה מודלים פנימיים של העולם. אך חשוב לשים לב שגם מנגנון סטטיסטי מתוחכם זה פועל על פי חוקיות מתמטית קפדנית ועל בסיס למידה מהתנסות, ולא נשען על בחירה "חופשית". זהו שוב דטרמיניזם עצבי בפעולה, שמעניק לאורגניזם יתרון הסתגלותי. מודל אחר שממחיש את חשיבות הדטרמיניזם להתנהגות אדפטיבית הוא מודל ה"פנדמוניום" של אוליבר סלפרידג'. סלפרידג' דמיין מערכת לזיהוי תבניות המורכבת ממספר רב של יחידות עיבוד פשוטות, שכל אחת מהן מתמחה בזיהוי מאפיין מסוים בקלט. היחידות הללו, שכונו "דמונים", מתחרות זו בזו, כאשר ה"דמון" בעל התגובה החזקה ביותר "זוכה" וקובע את התגובה הסופית של המערכת כולה. בדומה לרעיונות של הב, גם במודל הפנדמוניום מערכת הזיהוי לומדת ומשתפרת בהדרגה דרך משוב מהסביבה, כשחוזק הקשר של כל "דמון" מותאם בהתאם להצלחותיו או לכישלונותיו. ושוב, על אף שמדובר במנגנון כמעט "דמוקרטי" של תחרות והכרעה, התהליך כולו מונחה על ידי אלגוריתם דטרמיניסטי של אופטימיזציה. המודל האלגנטי של סלפרידג' מדגים כיצד "בחירה" יכולה לצמוח ממארג מורכב של יחידות פשוטות הפועלות על פי חוקים, מבלי להידרש לרצון חופשי במובנו המסורתי. ממצאים אלה ורבים אחרים מצביעים על מערכת העצבים כעל מערך דינאמי אך דטרמיניסטי, שפועל על פי עקרונות סיבתיים ולומד מהתנסות על מנת להתאים את עצמו לתנאי הסביבה המשתנים. אבל האם פירוש הדבר שאיננו באמת חופשיים לבחור? האם היותנו נתונים לדטרמיניזם ביולוגי אינה בעצם גזירת גורל מייאשת? ובכן, מבט מעמיק יותר מגלה שההפך הוא הנכון. דווקא הדטרמיניזם העצבי הזה הוא שאִפשר ומאפשר את ההתפתחות וההישרדות של המין האנושי לאורך העידנים. זוהי נקודה שחשוב להדגיש: מנגנונים דטרמיניסטיים של למידה, הסתגלות ורכישת התנהגויות מועילות אינם סוג של "שעבוד", אלא המפתח לחיים משגשגים ומתמשכים. ניקח לדוגמה מצב היפותטי של שני גזעים אנושיים - האחד בעל דחף מולד ואוטומטי לטפל בצאצאים בכל מחיר, והשני שבו ההורות נתונה לשיקול דעת ורצון חופשי. אין ספק שהגזע הראשון, בו התנהגות אימהית מוכתבת על ידי אינסטינקט מוטבע, יהיה בעל סיכויי הישרדות גבוהים בהרבה לאורך זמן. הקידוד הגנטי והעצבי של טיפול הורי הוא שיאפשר לגזע זה לשרוד גם בתנאים מאתגרים ולהעביר את המטען הגנטי שלו הלאה. הדבר נכון גם לגבי תחומים אחרים בחיים. כל מיומנות מורכבת, בין אם זו ציד, איסוף מזון, שימוש בכלים או תקשורת חברתית, דורשת למידה מוקדמת והטמעה עמוקה של דפוסי חשיבה והתנהגות אופטימליים. ללא יכולת כזו לרכוש באופן יעיל ידע והרגלים חיוניים, ולשמר אותם לאורך הדורות, לא היינו מסוגלים להגיע לרמת הסיבוכיות הטכנולוגית והתרבותית שלנו כיום. במובן זה, דטרמיניזם עצבי אינו רק עובדה מדעית, אלא ממש תנאי הכרחי לקיומנו כמין. הוא מהווה את היסוד שעליו נבנית ההסתגלות וההתפתחות המתמשכת שלנו, בתגובה לשינויים סביבתיים. ואכן, ככל שמדעי המוח והתנהגות מתקדמים, כך מתבהר שאפילו תכונות "אנושיות" לכאורה כמו בחירה, העדפה, רגש או מודעות עצמית, מושתתות על מערך מוחי סבוך אך קבוע, שפועל על פי חוקים ביולוגיים. זה לא הופך אותן לפחות "אמיתיות" או בעלות ערך; להיפך, זה מראה כמה מדהימה היכולת שלנו ליצור עולם פנימי עשיר ותחושה של עצמיות, על בסיס תהליכים עצביים דטרמיניסטיים. לסיכום, חקר המוח במאה ה-20 חשף את היסודות הדטרמיניסטיים המונחים ביסוד החשיבה וההתנהגות האנושית. עבודותיהם החלוציות של חוקרים כמו דונלד הב, ג'וליו טונוני, הוראס בארלו ואוליבר סלפרידג' הראו כיצד תהליכים של למידה, עיבוד מידע וקבלת החלטות צומחים ממנגנונים מוחיים מוגדרים, הפועלים על פי חוקיות קפדנית וסיבתיות מובנית. גילויים אלה מאתגרים את התפיסה האינטואיטיבית של "רצון חופשי" כגורם עצמאי ובלתי תלוי המנחה את מעשינו. אולם, בניגוד לדעה הרווחת, דטרמיניזם עצבי אינו גזר דין נוקשה או שלילת חירות הפרט. נהפוך הוא, דווקא קיומם של מנגנונים מוחיים יציבים המסוגלים ללמוד, להסתגל, לקבל החלטות ולהתנהג באופן מושכל הוא שאִפשר את שגשוגו של המין האנושי לאורך ההיסטוריה. ללא בסיס דטרמיניסטי כזה, לא היינו מצליחים לרכוש מיומנויות חיוניות, להעבירן מדור לדור, להתמודד עם אתגרים סביבתיים מורכבים וליצור את העושר התרבותי והטכנולוגי שמאפיין אותנו. יתרה מכך, ראוי לזכור כי גם תכונות נעלות כמו הכרה, רגש, יצירתיות או חמלה נטועות בסופו של דבר באדמה הביולוגית של המוח. העובדה שיש להן בסיס עצבי מובחן אינה גורעת מערכן או הופכת אותן לפחות "אנושיות". להיפך, היא מעידה על המורכבות המדהימה של מוחנו ועל היכולת שלו ליצור חוויה עשירה ותחושת זהות מתוך רשת של תהליכים סיבתיים. לפיכך, המשימה העומדת בפנינו כחברה וכיחידים איננה להיאבק נגד הדטרמיניזם או להתכחש לו, אלא ללמוד לחיות ולשגשג בתוכו. ככל שנבין טוב יותר את המנגנונים המוחיים-התנהגותיים שמנחים אותנו, כך נוכל לפתח דרכים יעילות יותר לחנך, לטפל, לשפר ביצועים ולקדם רווחה אישית וחברתית. במקום לדבוק בפנטזיה של בחירה חופשית מוחלטת, מוטב שנקבל בענווה את מגבלות הביולוגיה שלנו ונשאף למצות את הפוטנציאל הגלום במוחנו המופלא. זוהי משימה מאתגרת שדורשת שינוי בתפיסת העולם ובמושגי היסוד של החברה. אבל זו גם הזדמנות יוצאת דופן להעמיק את ההבנה העצמית שלנו, לשפר את מערכות היחסים והארגונים שלנו, ולהניח יסודות מדעיים איתנים לקידום הרווחה והשגשוג האנושי. בעידן שבו המדע מאיר את נבכי הגוף והנפש, אסור לנו לפחד מהאמת על טבענו - כי רק דרך ההכרה בה נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו כפרטים וכציוויליזציה.